מעטים השידורים שאפשר לדעת מספיק זמן מראש שיהיו היסטוריים. אפילו בחירות הן כבר לא אירוע כל כך חריג. אבל מעבר להיערכות הלוגיסטית, משדרי שחרור החטופים הראשונים - שהגיעו אחרי עיכוב אחד, בלי לדעת שבמוצאי שבת צפוי עיכוב נוסף - דרשו היערכות נפשית וערכית. ובצהרי שישי, יונית לוי לא סתם התייצבה באופן חריג באולפן חדשות 12, אלא גם התנצלה מראש אם "ישודר משהו שלא יעמוד בסטנדרטים של הצופים".

ההבהרה הזאת של לוי, שחזרה לאורך סוף השבוע גם ביתר הרשתות - חוץ מ"ערוץ חדשות" אחד, שבו כנראה חשבו שלא קרו במהלך השבת איזשהן חדשות דחופות - ממש לא הייתה זריקת אחריות. המונולוג החריג שלה עזר למסגר עבור הצופים את האירוע במספר חזיתות, ובראשן זו התקשורתית: מדובר באירוע חסר תקדים וטריטוריה זרה לחלוטין, אולי אפילו בקנה מידה עולמי, גם עבור הצופים וגם עבור המסקרים. בשעות האלה אף אחד לא ידע אם המתווה באמת ייצא לפועל, אם אכן ישוחררו בו הילדים שהובטחו, או אם מצבם הבריאותי בכלל תקין. אנחת הרווחה הקולקטיבית שנרשמה באותו ערב הייתה משמחת, אבל רק זמנית.

על אף התפקוד העילאי של הערוצים ב-7 באוקטובר ואחריו, בטח מול אפיסות מוסדות המדינה, משדרי שחרור החטופים של סוף השבוע בכל זאת הביאו איתם הפקת לקחים חשובה. דוגמה בולטת היא הדיונים שנשמעו באולפן: למרות שלמלחמה יש שתי מטרות מרכזיות, משדרי החדשות עשו את המקסימום כדי להתמקד רק באחת שרלוונטית לאותו רגע. אפילו איתן בן-אליהו דיבר פחות על כתישה מהאוויר ובעיקר על החוב של המדינה כלפי אזרחיה. אבל קשה להחזיק שידורים כאלה לאורך עיכובים ממושכים, באדיבותו של שטן בשר ודם כסינוואר, ועם הזמן בצבצו עוד ועוד ביטחוניסטים מלאי אוויר חם בפאנלים - כשחלקם אף התרברבו משום מה על חשבון אותו איש, זה ששולט בסדר היום הישראלי יותר מהממשלה.

והסולידריות האזרחית לא רק נשמעה, אלא גם נראתה: ממשפחות החטופים שנשארים בינתיים מאחור, דרך חברי הקיבוצים שמחכים לאהוביהם ועד המאמי הלאומי חיים ילין או פרופ' יורם יובל - האולפנים התמלאו בהרבה מאוד אנשים שאינם במיל'. והם לא היו שם לחינם. בין אם מדובר במירב לשם-גונן שהתארחה ב-12 או בענבר גולדשטיין ב-13, נציגי משפחות החטופים שטרם שוחררו ביטאו באופן מרגש וכן את השמחה שמהולה בעצב. רונן צור, נציג מטה המשפחות וסדין אדום של ביביסטים שלא מסוגלים לשחרר, הציף נקודה קריטית במהלך השידור של 12 והביא לשינוי ממשי בסיקור: הכותרת על "החטופים הועברו למצרים" התחלפה ל"13 החטופים" ובהמשך ל"13 מהחטופים". כל מי שרואה לנגד עיניו את המשך המאבק יודע שזה הרבה יותר מעניין סמנטי.

כשהתמונות הראשונות של המשוחררים החלו לזרום, מירב לשם-גונן לא התאפקה וסיפרה שאפילו יונית לוי וניר דבורי הגניבו חיוך של הקלה. גם הקונטרול של חברת החדשות התמלא לרגע במחיאות כפיים, כנראה כמו רבים מהבתים שצפו בה. אבל מעבר להבנה שזו רק ההתחלה, החיוכים האלה היו זמניים בלבד - כי התקשורת שוב הצטרכה לעשות עבודת שטח יסודית וקשה: לא לחכות להודעות הרשמיות של המדינה, כי יש לה את הקצב שלה, ולהתחיל להצליב בעזרת חברי הקיבוצים את שמות השבים ארצה. למרות פספוסים זעירים, כמו שם של חטופה אחרת שהופיע לרגע על המסך, הזהירות הזו הבטיחה סטנדרט עיתונאי גבוה.

במובן מסוים, ולמרות כל הדיון התקשורתי סביב אופן הסיקור שלו, יכול להיות ששחרור יוכבד ליפשיץ בחודש שעבר דווקא היה טעות אסטרטגית מצד חמאס. כי הכאוס שהם כל כך מנסים לזרוע, כפי שמסבירים הפרשנים, לא הורגש בשום שלב של היממה. במקומו הייתה היערכות מיטבית - של המדינה ושל הערוצים - למצב בתולי, תוך דילוג על כל המוקשים שהמתינו בפעם הראשונה. וניכר שגם אנשי החדשות עצמם תמכו בשמירה על כללי המשחק החדשים האלה, בטח כשהילה קורח ואודי סגל התמוגגו לראות בחדשות 13 איך בבית החולים שניידר מקימים מסלול חסין ממצלמות כדי לשמור על פרטיות הילדים שחזרו הביתה.

השעות הבאות הוקדשו לנכד של עדינה משה בכאן 11 שרוצה לאכול קובה ורוד, להתעלפות העממית מהחוסן של יפה אדר (שרצתה להגיע לנאום בעצרת של מוצאי שבת) ובעיקר לאוהד מונדר, שחדרו בבית החולים הפך למוקד עלייה לרגל. אבל בהמשך השבת, כשהכותרת "בעוד זמן קצר:" נתקעה ונתקעה עד שהוחלפה ב"עיכוב בשחרור החטופים", התברר שוב שהנהגת המדינה מתקשרת עם האזרחים שלה רק כשיש לה בשורות טובות לספר עליהן. ותחת האיפול הזה, כשיש גם "גורם מדיני", גם "גורם מדיני בכיר", גם "גורם ישראלי", גם "גורם צבאי" וגם "גורם רשמי", לא פלא שהכתבים החלו לדקלם אינפורמציה חלקית ואפילו סותרת. אם לשני יהודים יש שלוש דעות, אז לכל שאלה שהועלתה באולפנים היו ארבע-חמש תשובות. ישוחררו תאילנדים, לא ישוחררו תאילנדים, הצלב האדום כבר נפגש, חמאס מעכב, זה בגלל משאיות, זה בגלל ותק האסירות המשוחררות: כל כך הרבה דיבורים, וכל כך מעט עובדות. 

לכן, ואחרי המונולוג הנסער (וככל הנראה גם הצודק) של עופר חדד נגד התנהלות הצלב האדום באירוע, יש עוד שאלה שהתקשורת צריכה לשאול את עצמה: האם כל הסיקור הזה לא משחק לידי סינוואר, ומתדלק את המניפולציה הרגשית הבאה? גם כאן אין באמת תשובה נכונה. צריך לזכור שלמרות רכבת ההרים היומית הזאת, בסוף מדובר באזרחים שהמדינה הפרה את החוזה איתם. תפקידה לעשות הכל כדי להחזיר אותם בריאים ושלמים, ותפקידה של התקשורת לדווח על זה ברגע שזה קורה - בנפרד מכל דיוני האסטרטגיה. ואפילו אם העיכוב הזה הביא איתו הרבה שעות של חזרה על אותו הדבר, אחד הדברים האלה היה הבעת המחויבות העמוקה של בני המשפחות (ולא רק הם) לא לעצור עד שכולם חוזרים הביתה. זה מסר שחובה להשמיע שוב ושוב ושוב ושוב עד שכבר לא יהיה טעם. בינתיים, אחרי שבעה שבועות שבהם עצר מלכת, הלב הישראלי זכה לשני רגעים של נחת. פעימה ראשונה, פעימה שנייה.