בדומה לפורמטי ריאליטי אחרים, גם "משחק האמון" ("The Trust: A Game of Greed") של נטפליקס מתחיל מהסוף: 11 משתתפים מקבלים פרס משותף של 250 אלף דולר. בכוחם להשאיר את המצב כפי שהוא, אבל כמו שהשם הלועזי מרמז - חוקי המשחק בהחלט מתגמלים גרידיות. ה-250 האלה יכולים לרדת בכמה עשרות לטובת כיסם הפרטי של השחקנים, והם גם יכולים להתחלק בקרב הרבה פחות נפשות.
המנוע העיקרי של תוכנית הריאליטי בהגשת העיתונאית ברוק בולדווין (ניסו לעשות כמו אנדרסון קופר ואלכס וגנר ב"החפרפרת", ולא ממש הצליחו), הוא "מבחנים". וב"מבחנים" הכוונה למשחקי חברה וסוציומטרי - מי מביניכם הכי נראה כמו מנהיג? מי יחליט לחשוף סוד אישי? מי עושה רושם של שקרן יותר מכל האחרים? אלה אמורים לזרוע הרס בין חברי הקאסט, שבתורם יקבלו בכל פרק-שניים הזדמנות לזעזע את הספינה: או שיבחרו להדיח מישהו, ובכך להגדיל את הנתח האישי שלהם מהקופה, או שיעדיפו לשמור עליה שלמה. זהו ספר חוקים שמעניק למשתתפים מרחב תמרון משמעותי, ונשען ברובו על המילה שנטחנת הכי הרבה לאורך הטסטות, "אמון".
מבעד לצילום הנטפליקסי הקלאסי, זה עם קצוות הפריימים המטושטשים והמעושים, נמצאים מלוהקים קלאסיים להחריד: ההוא שמסתובב עם חולצה פתוחה כדי להבליט את השרירים, הגמלאית שמקפיצה את ממוצע הגילים למעלה, בת המיעוטים שרוצה להשיג עתיד טוב יותר להוריה ובחורת האלפא שנראית כאילו לא התקבלה ל"סלינג סאנסט" והגיעה לווילה כפיצוי מטעם ההפקה. יחד הם עוברים פרק-פרק בספר הלימוד של תורת המשחקים, תוך מחזור אלמנטים שנראו במשחקי טלוויזיה אחרים ושיח מבעבע ואקטואלי על מה זה בעצם פריבילגיה.
האמון החשוב באמת ב"משחק האמון" הוא זה שכבר לא קיים - האחד בין הצופים לנטפליקס. האם ענקית הסטרימינג עדיין יכולה להוציא ממחסניה שמונה עד עשר שעות ריאליטי ראויות, בלי להימרח יותר מדי ובלי להיקלע לקלישאות? התשובה חיובית, פשוט לא פה. "אתגר הדיונון" ששודרה לא מזמן הייתה שווה פי אלף מאשר מה שמנסה לקרות ב"משחק האמון", וזאת למרות שמנגנונים מסוימים חוזרים בשתיהן, למשל החלוקה הכמעט-אינסטינקטיבית לברית נשים מוצלחת וברית גברים כושלת. מי שיקדיש לה את זמנו לא ירגיש רווח אמיתי, גם לא מהבחינה הטלוויזיונית הקלאסית, וזאת בעיקר בגלל האופן הלא מסעיר שבו המשחק מתפתח (כולל בפרקים שטרם הופצו ונשלחו לצפייה מראש). מי שכן יישאב אולי לא יתחרט על כך, אבל נראה אם יזכור שצפה בה בעוד חודש מהיום.