כמה: הביקורת נכתבה אחרי צפייה בכל ארבעת הפרקים
איפה: HOT8
המלצת tvbee: לצפות אבל בערבון מוגבל מאוד
אחרי ההצלחה של העונה הראשונה של צל של אמת, שעסקה בהרשעת רומן זדורוב ברצח תאיר ראדה, יוצרי הסדרה עברו לבדוק תיאוריה פופולרית לפיה פעל בישראל בשנות ה-70 וה-80 רוצח סדרתי שאנס ורצח נשים צעירות באזור כביש החוף הישן. בניגוד לעונה הראשונה שהמשיכה את המסורת של סדרות פשע אמיתי ועסקה בהרשעת שווא לכאורה ובסכנה שטמונה באנשי חוק נלהבים מדי, הפעם הסדרה חצתה את הקווים והשתמשה באותן טקטיקות מפוקפקות כדי להרשיע אדם בזירה הציבורית ללא הליך מסודר או חזקת חפות וללבות את רצון הציבור לצדק מהיר ללא סדרי דין.
צל של אמת: רוצח כביש החוף מתמקדת בחמש מתוך מספר לא ידוע של רציחות שקרו באותן שנים (בסדרה אומרים "המון", ומציגים בין 7 ל-15 מקרים). אחת מהן (רצח רחל הלר) הובילה להרשעתו של עמוס ברנס, הרשעה שבוטלה מאז ואף זיכתה את ברנס בפיצויים של מיליוני שקלים. רוצח כביש החוף מספרת בקצרה על ההרשעה של ברנס, אבל מוקדה אינו הרשעת השווא אלא מעשי הרצח הלא פתורים. הסדרה אוספת חמישה מקרים ובונה תיאוריה לפיה באותן שנים פעל בישראל רוצח סדרתי שמעולם לא נתפס. התיאוריה עצמה הוצגה לציבור בעבר ונבדקה על ידי המשטרה, שלא איששה או הפריכה את ההשערות. הסדרה מציגה את קווי הדמיון בין הרציחות ובסופה אף מצביעה על אשם פוטנציאלי - שלמה חאליווה, אנס ורוצח מורשע שאף נמצא אשם באחת מחמש הרציחות.
התחושה שעולה בפרקים הראשונים היא של אסתטיקת יתר שמסתירה את דלות החומר. רוצח כביש החוף מציגה רצח אחר רצח בלי לספק כמעט פרטים על כל מקרה. מוצגות כמה ראיות על שיטת הרצח שקושרות לכאורה בין המקרים, לצד עדויות קורעות לב של קרובי משפחתן של הקורבנות. לרוב כשמציגים בסדרות פשע אמיתי פרטי חקירה, כמו המועד האחרון בו נראתה הנרצחת, המידע רלוונטי לתעלומה ונוגע לאליבי או לפסילת חשודים מסוימים. לצל של אמת: רוצח כביש החוף אין מספיק מידע כדי ליצור פאזל עובדתי שיסייע בפתרון התעלומה, אז הפרטים מוצגים כמעין מחווה ריקה לז'אנר. הנרצחת יצאה מביתה בשעה 16:40 (נניח), הפרט הזה לא יחזור בהמשך ולא יעזור להבין את הסיפור, אבל אם אפשר להציג צילום אוויר של הבית עם מוזיקה קודרת וציון שעה שמוסיף לו נופך "עובדתי", לפחות זה יעזור להכניס את הצופים לאווירה.
בכל נקודה שבה היה חסר ליוצרי הסדרה תוכן, הם הציפו את המסך בדימויים וטריקים קולנועיים. מה הם לא זורקים עלינו בקצב מסחרר: גרפיקה בסגנון רטרו צעקני, הדמיות תלת מימד, "שחזור" אפלולי של זירות הרצח, צילומים אווירתיים של צמרות עצים בלילה קר, צילומי ארכיון שערוכים כמו סרט פוסט מודרני ואפילו מפת וינטג' של ישראל עם נורות אדומות מהבהבות. כמעט הכל נראה פשוט מעולה, ברור שמדובר בצוות ויוצרים מיומנים במיוחד, אבל הפגנת המיומנות הזאת באה על חשבון היצירה. סיפור שהיה מספיק בקושי לשעה וחצי נמרח עם אינספור צילומים ארוכים וחסרי טעם, עם התעכבות על הצורה ומסמוס של התוכן.
אם בפרקים הראשונים הסדרה מציגה סיפור הגון, גם אם דליל וספקולטיבי, כשרק דרך העשייה נוטה לסנסציוניות, לקראת סיום היצירה משנה כיוון ומאמצת את הצהבהבות העכורה לתוך ליבה. הקייס שנבנה נגד חאליווה מתבסס על הרשעה אחת שנראית היום מפוקפקת למדי, טענה שאולי הוא היה ואולי הוא לא היה בחופשה מהכלא בחלק ממועדי הרציחות והשיא - הודאת שווא שהושגה בעינויים על ידי אותו שוטר שהפליל בהמשך את ברנס, ושנפסלה עוד בזמנו על ידי הפרקליטות. איזה דרך עשתה הסדרה מהתנגדות לסחיטה של הודאות שלא כדין, עד לאימוץ של הודאה כל כך לא תקינה עד שהיא נפסלה על ידי הרשויות בעצמן. אם העונה הראשונה קראה למשטרה להפסיק להשיג הודאות באמצעים לא כשרים, הפעם היוצרים דווקא מעבירים ביקורת על פרקליטים שפוסלים עדות רק כי החוקרים התעללו קצת בחשוד. הסיפור הספציפי פחות חשוב מהמסר הכללי, והמסר של רוצח כביש החוף הוא סכין בגב לשליחות החשובה שעומדת בבסיס ז'אנר הפשע האמיתי - חזקת החפות ודרישה להתנהלות תקינה של רשויות החוק.
התיאורים המוגזמים של הקרימינולוגים על נפשם האפלה של הפסיכופתים נראים בתחילה כתחליף בשר נוסף, אבל רק בסוף מתבהרת מטרתם האמיתית. דרך הקרימינולוגים, הסדרה בונה פנטזיה סיוטית על רוצח חסר אנושיות, שבלונה לתוכה הם יוכלו להכניס את חאליווה. אין ראיות אמיתיות שקושרות אותו לרוב הרציחות, בקושי יש ביסוס לכך שהוא היה יכול בכלל לבצע את המעשים (הוא היה כלוא רוב התקופה). את מה שהסדרה לא יכולה להשיג בעובדות היא משיגה בהפחדות. לא צריך להוכיח שהוא עשה את זה, מספיק לשכנע שהוא מפלצת, או אפילו רק שיש מפלצות בעולם, ושמשהו בו מאוד מזכיר את המראה שלהן. גם האיומים לכאורה שזרק לעבר היוצרים מוצגים בדרמטיות וכעדות לאשמתו, במקום כתגובה צפויה מאוד ממי שבילה את רוב חייו בכלא ומגיב למי שמאיימים על חירותו בדרך היחידה שהוא מכיר.
אני לא יודע אם חאליווה - אנס סדרתי מורשע, חשוב להזכיר - באמת אשם במעשי הרצח שהסדרה מייחסת לו. זה לא מקומי לקבוע ואין בידי מספיק מידע. אני לא חוקר או אפילו כתב משטרה, אני מבקר טלוויזיה. מה שאני יכול להגיד זה שהסדרה השתמשה בכל מניפולציה אפשרית, בהצגת מידע שנבחר בפינצטה ובסיפורי אימים מפוקפקים על "פסיכופטים רצחניים", כדי "לתלות" אדם בכיכר העיר. חאליווה אינו חף מפשע וממש לא מעורר אמפתיה, אבל המדרון החלקלק שהפופוליזם של צל של אמת דוחף אותנו אליו, מסוכן בהרבה מאיומיו של אותו אסיר מזדקן. חזקת החפות לא עומדת רק למי שמרגיש לך זכאי, היא הבסיס של הצדק והסדר הטוב, קו ההגנה האחרון של האזרח מול האיום הקפקאי של החוק.
להפחיד ולהלהיט את ההמון ולגרום לו לוותר מרצון על זכויותיו וחרויותיו - ואין זכות חשובה יותר מחזקת החפות - זאת תעמולה מהסוג המסוכן ביותר. קו ישיר מחבר בין היצירה הזאת לבין שריפת בית הסייעת המתעללת בסוף השבוע, יחד הם מייצגים התדרדרות מסוכנת של החברה הישראלית. אם נפסיק לחכות לתנועתם האיטית של גלגלי הצדק ונתחיל להסית את ההמון הזועם, אם נוותר על סדרי הדין בשם איזה "צדק" צמא דם, נמצא את עצמנו במקום מפחיד בהרבה מכל פנטזיה על פסיכופת רצחני, שקיימת בעיקר במוחם של קרימינולוגים חובבי מצלמות ויוצרי טלוויזיה שראו יותר מדי סרטים של טרנטינו.