זמן הוא מעגל סגור, ונראה שכל תופעה תרבותית שקורית כרגע היא למעשה מחזור של משהו שקרה לפני שני עשורים. "דמדומים" ו"הארי פוטר" הופכים לסדרות טלוויזיה, "שר הטבעות" ו"גריז" כבר שם, ואפילו "מואנה" חוזרת תוך פחות מעשור למסך. אבל לא התכנסנו כאן בשביל לדקלם שוב את אותה רשימה לעוסה, אלא בשביל להאיר דווקא את אחת ההפתעות הכי נישתיות בה: "המופע של סטיב". ועל אף שהניסוי הטלוויזיוני הנשכח של יגאל שילון מתחילת המילניום - זה שגרם לגילה אלמגור ומורן אייזנשטיין לאחד כוחות כדי לעבוד על סטיב פרנקל שהוא מצטלם ל"אהבה מעבר לפינה" - לא באמת קם לתחייה, הוא הדבר העיקרי שקופץ לראש במהלך הצפייה באחת מהתוכניות הכי ויראליות כרגע מעבר לים.
לפני שלושה שבועות עלתה ב-Freevee, שירות סטרימינג פצפון בבעלות אמזון שנקרא בעבר IMDb TV (ולא זמין בישראל, כי אין בו שום צורך), סדרת דוקו-קומית זעירה בשם "Jury Duty" ("חבר המושבעים", בתרגום חופשי). גם בארה"ב לא הייתה לה טיפת באזז, כי אפילו שם לא שמעו על הפריזבי הזה והסדרות שלו, אבל היא צ'יק צ'ק תפסה תאוצה בקרב המבקרים הרלוונטיים והחלה להדביק את טיקטוק. אי אפשר להאשים אותם: למרות תשומת הלב המינימלית, ואולי דווקא בגללה, "חבר המושבעים" היא אחת ההפתעות הטלוויזיונית הגדולות של השנה. המפיצים המקומיים, בתקווה שהם קוראים את שורות אלה, מתבקשים להתחיל לנבור בחוזים שלהם ולראות איך אפשר להביא אותה לכאן.
הדרך להבנת הפורמט של "חבר המושבעים" מתחילה ב"המופע של סטיב", ועוברת מטבע הדברים ב"המופע של טרומן" ומופעיו של הקומיקאי נייתן פילדר (בראשם "חזרה גנרלית"). רונלד גלאדן, מתקין פאנלים סולאריים צעיר מלוס אנג'לס, נקרא כמו כל אמריקאי ל-Jury Duty - מעמד מחייב שבמסגרתו אזרחים מן השורה נדרשים להיות חלק מחבר המושבעים של משפט מסוים. ניג'וס רציני, וצופי "רוק 30" ודאי זוכרים איך ליז למון ניסתה להתחמק ממנו בעודה מתחזה לאישה סהרורית בתחפושת של הנסיכה ליאה. אבל רונלד דווקא בעניין. הוא מגיע לבית המשפט, פוגש שם את השופט, התובעת, הנתבע, עורכי הדין ויתר המושבעים, ולא יודע שכולם חלק ממתיחה אחת גדולה.
למעט רונלד, כל משתתפי "חבר המושבעים" הם שחקנים מקצועיים - פשוט לא מוכרים בכלל. החריג היחיד הוא ג'יימס מרסדן, הדובדבן שבקצפת, שמגלם כאן את עצמו ומתנהג כמו הכוכב ההוליוודי שמנסה להתחמק מחובה אזרחית מעיקה. ביום הראשון רונלד כמעט ולא מזהה אותו, ואז היוצרים מגלים שנפלו על הליהוק המושלם: הוא כל כך רוצה להרשים את מרסדן, שהוא חוזר הביתה וצופה ב"סוניק" בכיכובו במיוחד בשבילו. הנוכחות של שחקן מפורסם בהפקה מיטיבה גם איתה וגם איתו (מרסדן עשה כאן את עסקת חייו), אבל זה ממש לא אומר שחוץ ממנו אין בקרב המושבעים ועובדי בית המשפט עוד דמויות מוזרות ומעניינות.
לאורך שמונה פרקים - שהסתיימו בשבוע שעבר, עם הגילוי לרונלד על כך שהוא הסטיב של 2023 - האירועים סביב המשפט והזמן החופשי של המושבעים (שנשלחים למעין בידוד מהעולם החיצון באדיבות סלבריטאותו של מרסדן) נהיים קיצוניים בואכה מופרעים. הפאנץ' הוא כמובן האופן שבו רונלד מאמין ומגיב להם, אבל "חבר המושבעים" לא הייתה כל כך מהנה אם לא הייתה נהנית מתסריט קומי יוצא דופן. אפשר גם לבצע בה קריאה עמוקה יותר, על הסטיגמות שעולות בין הזרים הגמורים ועל הפורמט המנותק מימינו של ה-Jury Duty, אם כי באמת שאין צורך. עד שיש סדרה מצחיקה באמת ומפתיעה באמת, רצוי פשוט לתת לה לעשות את מה שהיא עושה היטב.
ואם כבר צריך לקחת את "חבר המושבעים" לדיון רוחב כלשהו, מעניין דווקא לדבר על המיקום שלה במפה הטלוויזיונית. "המופע של סטיב", כאמור, בדיוק מציינת 20 - ואיתה גם "המופע של ג'ו שמו" האמריקאית שביצעה תעלולים דומים. שתיהן, שגרירות של עידן "פספוסים" שחלף מן העולם, העלו שאלות מוסריות. בטיקטוק, שם הגולש הממוצע צעיר מהתוכניות הנ"ל, מעדיפים להתנהג כאילו מדובר בהמצאה חדשה ולא להתקטנן עם אחורי הקלעים שלה. לסוגיות האלה לא הייתה ולא תהיה תשובה אבסולוטית, בטח לא כאן, אבל דבר אחד בטוח: כשהסדרה כתובה ומנוהלת כמו "המשרד" בימיה הטובים ביותר (והיוצרים אכן עבדו בה בעברם), לא נותרת ברירה אלא להריע. רונלד לא נכנס לטלנובלה כמו סטיב, אלא לסיטקום משובח.