המונח "רוצח סדרתי" נולד ב-1974 על ידי ה-FBI, בתקופה שבה רשויות אכיפת החוק לא הצליחו לפענח מה עומד מאחורי אותם אנשים שיום אחד מחליטים לרצוח אדם אחר, ולאחר מכן מתכננים לעשות זאת שוב. יותר מארבעים שנים עברו מאז, ודמותו של הרוצח הסדרתי הפך לאגדה - חלק בלתי נפרד מהתרבות האמריקאית. חלקם רוצחים מאורגנים ונורמטיביים למראה (כמו דקסטר וחניבעל לקטר), וחלקם כאוטיים ולא צפויים, כמו באפלו-ביל. סיפורי המתח והבילוש כפי שאנחנו מכירים אותם היום בקולנוע, בטלוויזיה ובספרות פשוט לא היו יכולים להתקיים בלעדיהם.
"Mindhunter", סדרת המתח של ג'ו פנהאל והבמאי דיוויד פינצ'ר שעלתה בנטפליקס ומבוססת על ספרו של סוכן ה-FBI ג'ון דאגלאס, לוקחת אותנו אל ההתחלה: אל האנשים שעל מנת להבין מי הוא הרוצח הסדרתי, היו צריכים לדבר איתם. הסדרה, המתרחשת בתחילת שנות ה-70, עוקבת אחרי דמותו של הולדן פורד (ג'ונתן גרוף, "לוקינג"), סוכן FBI צעיר ומתמחה במשא-ומתן לשחרור שבויים, שמתחיל להתלוות אל מרצה בדרכים מטעם הסוכנות, ביל טנץ (הולט מקקלני, "חוק וסדר") העובר בין תחנות משטרה בארצות הברית על מנת לחנך את השוטרים הפשוטים כיצד לתפוס פושעים. במהלך מסעם, הם מתחילים להכיר סוג חדש של פושעים, שלא הכירו לפני, ועל מנת להבין אותם הם מחליטים להגיע למקור ולדלות את המידע משם: אל הפושעים עצמם. הם מקימים יחידת מחקר יחד עם הפסיכולוגית וונדי קאר (אנה טורב המופלאה, "פרינג'") ומתחילים סדרת ראיונות עם הרוצחים הכי חולניים בארצות הברית, על מנת לבנות להם פרופיל ולאחר מכן ליישם אותו כשיטת לכידה.
הדבר הראשון שהבנתי אחרי שני הפרקים הראשונים של מיינדהאנטר הוא שאני רואה, למעשה, סרט באורך 10 שעות של דיוויד פינצ'ר. כמו רוצח סדרתי, הנגיעות המיוחדות שלו בכל מקום. אני לא מבין מדוע שמו של ג'ו פנהאל, שביים את "הדרך" ב-2009, בכלל מופיע בכותרת הראשית, כשברור בצורה כמעט מגוחכת שמדובר ביצירה שהיא כולה דיוויד פינצ'ר. בכל זאת, הבמאי ניסה להפוך את מיינדהאנטר לסדרה במשך שנים ועכשיו אפשר להבין למה: היא גם במובנים רבים ההתחלה שלו. פינצ'ר התפרסם בזכות סרטי הרוצחים הסדרתיים שלו, כמו "שבעת החטאים" ו"זודיאק", אך בשניהם תמיד גילינו על ה"איך" - ולא על ה"למה". ג'ון דואו, רוצח "שבעת החטאים", לעולם לא מגלה לנו האם הגיע למצבו בגלל אימו הדתייה, ובזודיאק הרוצח אפילו לא מופיע. לכן, נראה שיותר מתמיד, החליט פינצ'ר להגיש לנו את ה"למה". וזה "למה" מאוד ארוך.
היסוד הבסיסי של "מיינדהאנטר" הוא הדיאלוגים. הם החלק המרכזי שלו, והם תופסים את אור הזרקורים. זו לא סדרת אקשן, ולכל אורכה לא תראו את סוכני ה-FBI אפילו מוציאים את האקדח שלהם, חוץ מהרגעים שהם מפקידים אותו בכניסה לבתי הכלא. וזאת אזהרת המסע הראשונה: מדובר בסדרה שבעיקר רואים בה אנשים מדברים אחד עם השני. ועדיין - זו ללא ספק אחת הסדרות המרתקות שעלו בשנים האחרונות.
אבל גם פינצ'ר לא יכול להחזיק לבד סדרה שלמה, ולמזלו הוא לא צריך: הקאסט נבחר בקפידה מושלמת ונמצא פה במיטבו, כשבולטת במיוחד אנה טורב, שכל שנייה איתה היא תענוג. אבל חייבת להישאל השאלה: מה הקטע שלה עם יחידות FBI סודיות במרתפים? אם כבר דיברנו על סדרתיות.
ג'ונתן גרוף מחזיק חלקים גדולים מהסדרה על כתפיו והוא עושה את זה בצורה נהדרת, בתפקיד שהוא מן גרסה חמודה של שרלוק הולמס. הדמות שלו הולכת ומתפתחת בכל רגע, הרבה בזכותם של ביל טנץ' שמשחק את תפקיד "השוטר המבוגר" בצורה מעוררת אמפתיה, ושל האנה גרוס, שזה בערך תפקיד הבכורה שלה בטלוויזיה והיא מסוגלת להפיח חיים בכל סצנה שהיא נמצאת בה.
אבל הכוכבים האמיתיים של הסדרה הם הרוצחים הסדרתיים, אותם מראיינים גרוף ופורד: הם מרתקים, הם מחליאים, הם מעוררים בחילה אך באותו זמן מעט רחמים. כל ראיון שונה לחלוטין, ואי אפשר לדעת במה נתקל להבא: אם זה טיפוס מנומס ודברן המסתיר זהות חולנית ומניפולטיבית, שקרן פתולוגי שאוהב בגדי נשים, או רוצח-המונים פסיכופט שמוכן להרוג רק בשביל להוכיח פואנטה.
"מיינדהאנטר" היא לא רק סדרת מופת מותחת ומסקרנת, היא סדרה שמצליחה במה שהיא מנסה לעשות - היא מספקת לנו את ה"למה", והיא עושה את זה בצורה מפוארת. אך כאן מגיעה אזהרת המסע השנייה: אי אפשר להתחיל את הדרך הזאת מבלי לרצות לסיים אותה, אז פנו מראש את הערב.
TVbee בפייסבוק