לפני מספר שבועות מפיק-העל ריאן מרפי עשה היסטוריה עם "דאהמר – מפלצת: סיפורו של ג'פרי דאהמר", שהפכה לאחד הלהיטים הגדולים בתולדות נטפליקס ולסדרה המדוברת ביותר בעולם. מרפי לא נח, וממש השבוע עלתה לנטפליקס הסדרה החדשה שלו: "הצופה". קצת קשה להאמין ששתי הסדרות הן מעשה ידיו של אותו איש. שתיהן נמצאות בז'אנר האימה, אבל בעוד "דאהמר - מפלצת" הייתה ריאליסטית וחמורת סבר, "הצופה" מרגישה כמו עוד אחת ממיליון הסדרות שמרפי חתום עליהן כבר עשורים שלמים. זה לא לגנותה, להפך: מדובר בסדרה כיפית במיוחד.
זהו סיפורה של משפחת בראנוק: נורה ודין (נעמי ווטס ובובי קנוולי) הם האמא והאבא הנאים והמצליחים, ולהם בן ובת מתבגרים, האחד צעיר נטול אופי והשנייה מתחילה לגלות שבגיל 16 גברים עשויים להסתכל עלייך ושזה יכול להיות מגניב. בניסיון להשתדרג, המשפחה עוברת מניו יורק הסואנת לפרברים השקטים, ושופכת המון כסף על בית מפואר וענק, בסיוע מתווכת נדל"ן זוהרת בשם קארן (מי אם לא ג'ניפר קולידג').
אבל רגע לפני שהמשפחה מתחילה להתרגל לחיים האידיליים, הם מגלים שמישהו עוקב אחריהם. מכתבים קריפיים במיוחד שמעידים על כך שהם לא לבד בבית מתחילים להישלח לתיבת הדואר שלהם, ולצד המכתבים גם תקריות מפחידות במיוחד מתחילות להתרחש בבית – פריצות, חיות מחמד שחוטות, שכנים חסרי נימוס ברמה קיצונית. סימני השאלה מתחילים להיערם. דין, אב הבית המכובד, הולך ומתחרפן, וסודות מהעבר עקוב הדם של הבית לא מפסיקים לצוץ.
ואפשר לגשת לכל זה כאל סדרת מתח מן המניין, אבל אם נסתכל עליה ככזאת היא תיראה מגוחכת. לעומת זאת, אפשר להסתכל עליה כעל מה שהיא באמת: חגיגת קאמפ מטופשת ומשעשעת, בדיוק כמו שאותו ריאן מרפי מביא לנו כבר שנים בסדרות כמו "Glee", "אימה אמריקאית" ו"הפוליטיקאי". התעלומה המרכזית עצמה לא באמת מעניינת בהתחלה (אנחנו עוד מתאוששים מהסטייקים שג'פרי דאהמר טיגן רק לפני שבועיים, המכתבים החביבים האלה לא עובדים עלינו!), אבל העולם המגוחך שנפתח בעקבותיה הוא סיבה מספיק טובה לשקול להפוך את "הצופה" להתמכרות הנטפליקסאית הבאה – בעיקר בגלל הדמויות שמאכלסות את העולם הזה.
זוג השכנים החטטני וגס הרוח של הזוג בראנוק, למשל. רוב הסדרה, זמן המסך שלהם לא עולה על דקות בודדות, אבל מרפי השכיל לכתוב אותן כדמויות שהיו יכולות לקבל סדרה משל עצמן, וליהק עבורן את שחקנית האופי מרגו מרטינדייל ואת הקומיקאי ריצ'רד קיינד. מתווכת הנדל"ן הייתה יכולה להיות מכשיר עלילתי לא מעניין, אבל היא נכתבת ומעוצבת כעוד דמות גדולה מהחיים ברזומה של ג'ניפר קולידג' הגדולה (אמא של סטיפלר מ"אמריקן פאי" שזוכה לעדנה מחודשת וחיונית מאז התפקיד הכביר שלה ב"הלוטוס הלבן"). וכשדין מחליט לשכור בלש פרטי שינסה לעשות סדר בכל הפרשה הזאת, הוא מגיע לדיווה בריטית עם עבר כזמרת ג'אז אלכוהוליסטית, בגילומה המענג של נומה דומזווני (שחקנית אנגלית מכובדת שליהוקה לתפקיד הרמיוני ב"הארי פוטר והילד המקולל" עורר מחלוקת מגוחכת במיוחד).
זו רק רשימה חלקית של גלריית הדמויות העשירה שמרפי התקין לנו ב"הצופה", שמרצפת עבורנו עולם שלם ששווה לבדוק אותו. גם דמותו הראשית של דין מעניינת מספיק בפני עצמה, למרות שאין שום דבר מרענן בסדרה אמריקאית שבמרכזה גבר עצבני ממוצא איטלקי. קנאבלי מגלם אותו בכריזמה ובביטחון והוא סוחב יפה מאוד את הסדרה על כתפיו, גם כשאין לצדו אף דמות צבעונית ומצחיקולית, ומכניס קצת אמינות והזדהות לכל ההזיה שהיא "הצופה". דווקא המועמדת לאוסקר נעמי ווטס לא עושה הרבה עם התפקיד הדל ממילא שקיבלה, למרות שתמיד נחמד לראות שהיא עדיין מתפרנסת.
כל צבעוניות היתר של העולם הזה אמנם משדרגת את הסדרה, אבל היא לא הופכת אותה לסדרה מושלמת. אנשים שאין להם עניין בשילוב הייחודי שמרפי אוהב לבצע בין דביליות לאימה ודאי יירתעו, ואין ספק שחלק ניכר מקווי העלילה המרובים של הסדרה הולכים ומתקשקשים ככל שהיא מתקדמת. כמו "דאהמר - מפלצת", גם ב"הצופה" יש תחושה מעייפת של מריחת זמן, אבל בדיוק ברגע שבו אתה אומר לעצמך "טוב, מיציתי" מגיח לו עוד טוויסט מגוחך להפליא שעשוי לאלץ אנשים שגדלו על "טלנובלה בע"מ" ו"השיר שלנו" להמשיך לעוד פרק. האם מדובר בסדרה הכי טובה שעלתה על מסכינו החודש? ריבונו של עולם, זו אפילו לא הסדרה הכי טובה של ריאן מרפי שעלתה על מסכינו החודש. אבל היא שווה לא מעט בפני עצמה.
אפשר, אם נרצה, לנסות אפילו לקחת אותה ברצינות וללמוד דרכה מה באמת מפחיד את האמריקאי הבורגני הממוצע, לפחות לפי מרפי. האם אלה בני מיעוטים שמסתובבים לו בחצר האחורית? האם זה סקס, מהסוג שמותר לו לעשות עם אשתו (ואפילו עם עצמו) אבל חס וחלילה שבתו המתבגרת תלמד שגם היא יכולה? האם זו החמדנות הקפיטליסטית שדוחקת בו להרוויח כמה שיותר כסף כדי שיוכל לקנות את הבית הנאה ביותר ברחוב? כל אלה שאלות שצפות ב"הצופה". הן לא בהכרח נענות כי מדובר במותחן טראשי מבית נטפליקס, לא דיסרטציה באוניברסיטת קולומביה, אבל תמיד טוב לדעת שיש תוכן בשטויות שאנחנו צורכים כדי לברוח מצרות היומיום. "הצופה" היא יופי של הזדמנות לברוח מהן, ולראות שגם העשירים והיפים מאמריקה יכולים לאכול סרטים על השכנים הדפוקים שלהם.