את דני זוקו ואת אהובתו סנדי אתם בוודאי מכירים, אם אתם יודעים מה טוב לכם. אם תתאמצו עוד רגע, ודאי תיזכרו גם בריזו הביצ'ית ומכמירת הלב, פרנצ'י המתוקה והאהבלה, הפלצט של ג'ון טרבולטה וחליפת העור של אוליביה ניוטון ג'ון. "גריז" הוא הוא לא עוד מחזמר כיפי ומתוק, ולא עוד סרט קאלט שכיף לראות אחרי שבוע קשה. זו יצירה תרבותית שגדלה למימדים מיתיים. או, במילים אחרות: מדובר במותג. ואין דבר שהוליווד אוהבת יותר מחליבתו של מותג שהוכיח את עצמו בעבר, כפי שאפשר להסיק מההצלחות של "האחרונים שבינינו" בטלוויזיה ושל "האחים סופר מריו" בקולנוע. והנה, אחרי סרט המשך כושל ומופלא משנות השמונים, גם "גריז" מצטרף לחגיגת העיבודים הטלוויזיוניים עם סדרה חדשה שמתרחשת ביקום של המותג – "גריז: עלייתן של הנערות בוורוד" ("Grease: Rise of the Pink Ladies"), שהגיעה לאחרונה לשירות הסטרימינג פרמאונט+ (שלא זמין בישראל).
אנחנו עדיין בתיכון ריידל שבקליפורניה. השנים – שנות החמישים העליזות, כמה שנים לפני שדני וסנדי נפגשו לראשונה. העולם מתחלק לילדים טובים וילדים רעים; הילדים הטובים משחקים פוטבול, הילדים הרעים משפצים מכוניות ומושחים את שיערם בשמן מנועים. הילדות הרעות מפלרטטות והילדות הטובות עושות את אותו הדבר, אבל בלי הליבידו. ובתוך העולם הזה, אנחנו מלווים ארבע נערות שמישהו אמר להן שהן מוזרות, ושזה אסור.
הראשונה היא ג'יין, ילדה טובה בשאיפה שלמזלה נפלה לידיו של החתיך השכבתי, אבל לרוע מזלה מתמודדת עם שמועות שמכפישות את שמה הטוב; השנייה היא אוליביה, נערה לטינית שגם לה נדבקה תדמית מפוקפקת, אבל החליטה להבהיר לעולם שהיא לא שמה קצוץ על המוניטין הרע שלה; השלישית היא סינת'יה, שרק רוצה לעבוד במוסך ולצפצף על הנורמות המגדריות, אבל כל קליפורניה אומרת לה "את לא בן"; והרביעית היא ננסי, אסייתית צעירה שנתקעת בלי בן זוג כשכל חברותיה הוותיקות רק עסוקות במזמוזים בדרייב-אין של מוצ"ש. ארבע הדחויות מתאחדות כל אחת מסיבותיה, ויחד הן יוצרות קליקה שתמשיך מכאן ועד הנצח: הנערות בוורוד.
כאמור, אנחנו בעולם של "גריז", מחזמר שלא התיימר להיות סולידי, מתוחכם או מציאותי. בהתאם, הצבעים רוויים, המשחק מוגזם והעיצוב מצועצע. ואם כל אלה לא הרתיעו את מי מכם שהם חובבי דרמות האיכות של HBO: פעמיים-שלוש בפרק, הדמויות בסדרה פוצחות בשירה ובמחול. זה האתוס, ו"גריז: עלייתן של הנערות בוורוד" מכבדת אותו בדיוק כמו שמגיע לו. לרגעים, דאגתי שיהיה מדובר בהכלאה לא בריאה בין "ריברדייל" ל"גלי", אבל "עלייתן של הנערות בוורוד" עושה כבוד למקור. היא מתייחסת לסרט ולמחזמר המקוריים כאל תנ"ך, והולכת לפי המוסכמות העלילתיות והסגנוניות שלו באדיקות דתית. וזה מרגש.
הנאמברים המוזיקליים בסדרה עשויים, רוב הזמן, נהדר. בעיקר כשהם בפורמט קבוצתי: הכוריאוגרפיה מצוינת והבימוי נותן לה כבוד, השירים כיפיים (גם אם לא מדבקים וקליטים כמו ב"גריז" המקורי), וצוות השחקנים כולו משקיע בהם את כל המרץ שראוי להשקיע במחזמר. באופן כללי, "עלייתן של הנערות בוורוד" היא סדרת תיכון לפי הספר: יש לנו את המרושעות הנוצצות והבלונדיניות, את החתיכים שהגיבורה שלנו צריכה לבחור ביניהם, הנשף, את הבחירות לנשיאות בית הספר, את הדיינר הקבוע. אלה מכם שנרתעים מקלישאות באשר הן ינחרו בבוז אל מול הסדרה הזו, אבל ראוי לציין שהקלישאות האלה הן חלק מהותי מהעולם של "גריז". יותר מזה: אפשר לומר ש"גריז" הוא מהראשונים שכוננו את אותן קלישאות מלכתחילה.
רבים אוהבים לזכור ולהזכיר ש"גריז" (הסרט) לא בהכרח עובר את מבחן הזמן; שכיום הוא נראה סקסיסטי ולא-מעודכן. לכן, כיאה לסדרה שנוצרה בעידן הפי סי, "עלייתן של הנערות בוורוד" מנסה להרכיב מחדש את האתוס של "גריז" בכבוד ולתאר את הקליקה הוורודה ההיא כחלוצות פמיניסטיות: ארבע הגיבורות של הסדרה הן נערות חזקות ועצמאיות שלוקחות אחריות על הנרטיב שלהן, נוקמות בבנים שמנסים לפגוע במוניטין שלהן, יוצאות נגד עולם בו רק לבנים מותר לעשות שטויות ומתעקשות על ההגדרה העצמית שלהן. הפוליטיקלי קורקט הזה הוא לעיתים מנומק ומעמיק, ולעיתים מביך כמו כל סדרה שמנסה לבוא עם ז'ונגלר אקטיביסטי בעודה ממומנת במיליונים על ידי אמריקה התאגידית. בכל מקרה, יש בהקפדה הערכית הזאת חיוניות וקסם מסוים.
הוליווד אוהבת לרכב על גב מותגיה מאז שיש לה מותגים. כמובן שהייתי שמח לראות יותר סיפורים מקוריים זוכים ליחס היוקרתי והקולנועי שניתן ל"עלייתן של הנערות בוורוד", אבל מאידך – אם כבר לנצל קניין רוחני עתיק כלשהו, אז שיהיה "גריז". מעבר לעובדה שהנוסטלגיה גרמה לי להריע בהתרגשות כבר בתווים הראשונים של נעימת הנושא המקורית, העולם של "גריז" הוא עולם שראוי לחזור אליו, ולהבין מה בו היה כל כך מושך מלכתחילה. אולי הנוסטלגיה ש"גריז" מכר לא הייתה עד כדי כך ורדרדה עוד בזמן אמת; אולי בשורות כמו "Tell me more – did she put up a fight?" הייתה יותר מודעות עצמית משחשבנו בצפיות הראשונות. "גריז: עלייתן של הנערות בוורוד" מציעה לנו עוד הזדמנות להיסחף אחרי נאמברים מפוארים ונותנת התייחסות ראויה לחומר המקור. היא מרחיבה את העולם של המותג וגם מנגישה אותו לכאלה שלא זכו להיחשף אליו עדיין. וגם, מי שישמע, אפשר לחשוב שעוד סרט של "ספיידרמן" זה יותר דחוף.