יש רק דבר אחד שיוצרים - וצופים - אוהבים יותר מגיבור טוב, וזה אנטי-גיבור. לכן לא מפתיע שטום ריפלי, אחד האנטי-גיבורים הספרותיים המרתקים ביותר, זוכה שוב ושוב להופיע על המסך בעיבודים שונים לסדרת הספרים המקורית של הסופרת פטרישה הייסמית'. הוא נולד ב-1955 ב"הכישרון של מר ריפלי", וארבעת ספרי ההמשך פורסמו בין 1970 ל-1991. עיבודים קולנועיים לדמות נעשו מ-1960 ועד ל-2005, כשהבולט ביותר הוא כמובן "הכישרון של מר ריפלי" מ-1999, שבו מאט דיימון נכנס לנעליו של ריפלי ולצדו כיכבו ג'וד לואו (שקיבל מועמדות לאוסקר על התפקיד) וגווינת' פאלטרו.
"ריפלי" ("Ripley") החדשה של נטפליקס היא החוליה האחרונה בשרשרת העיבודים הזאת, ומאחוריה עומד סטיבן זאיליאן, יוצר מוערך עם רשימת קרדיטים שאי אפשר להתכחש לה - הוא זכה באוסקר עבור התסריט ל"רשימת שינדלר", כתב את הסרט "האירי" שביים מרטין סקורסזה וכתב, ביים והפיק את הסדרה המוערכת "ליל האירוע". ההחלטה של זאיליאן לעבד את "ריפלי" דווקא לסדרה מאפשרת לו לחקור את הסיפור באופן שונה מהותית מהסרטים, כפי שהוא גם הודה בעצמו בראיונות. "זה נותן לי להיות נאמן יותר לסיפור, לטון ולניואנסים המעודנים של העבודה של הסופרת", הוא אמר למגזין ואניטי פייר בדצמבר האחרון, "ניסיתי לגשת לעיבוד באופן שבו אני מדמיין שהייסמית' הייתה ניגשת אליו בעצמה".
האופן שהוא מתייחס אליו כולל שתי בחירות אסתטיות בולטות - הראשונה היא לצלם את הסדרה כולה בשחור לבן, והשנייה היא לכתוב ולביים אותה בצורה איטית, מאופקת ולעיתים אפילו משעממת. למעשה, אם אתם לא מכירים את הסיפור של ריפלי ולא יודעים מה עומד להתרחש, לא בטוח שתוכלו ליהנות מהמתח שנבנה בפרקים הראשונים, שלעיתים מרגיש פשוט מתיש.
את טום ריפלי מגלם הפעם אנדרו סקוט ("שרלוק", "פליבג"), מה שמחייב שינוי אחד משמעותי: הדמויות הראשיות, טום וחברו דיקי גרינליף, מבוגרים בכשני עשורים מהדמויות בספר (ובסרט מ-1999), שהם בתחילת שנות ה-20 שלהם. ההחלטה הזאת היא לכאורה לא משמעותית, שכן שאר הסיפור נותר נאמן לספר הרבה יותר מאשר העיבוד הקולנועי המפורסם, שם נוספו דמויות ומערכות יחסים - אבל היא מביאה איתה שינויים בטון, לטוב ולרע. המעשים של טום מרגישים הרבה יותר מכוונים ושקולים מאשר בעיבוד הקולנועי, שבו הייתה תחושה שטום מאלתר, עושה טעויות וגם מתחרט לא פעם על מעשיו. ב"ריפלי" אין חרטות, כך שאין כמעט סיכוי לפתח אמפתיה כלשהי כלפי ריפלי, ואם יש כזאת היא נובעת רק מהעובדה שאחד השחקנים האהובים בעולם כרגע מגלם אותו.
ריפלי חי בניו יורק ומתפרנס מפשעים ורמאויות קטנות, עד שהוא מקבל הצעה מפתה - לטוס לאיטליה על חשבון איל ספנות כדי להחזיר משם את בנו דיקי (ג'וני פלין). טום ודיקי מכירים בקושי, אבל טום, שהתייתם מהוריו בגיל צעיר וחי חיים נטולי אמצעים, הופך לאובססיבי לדיקי עצמו ולסגנון החיים הראוותני שלו. באיטליה הוא פוגש גם את מארג' (דקוטה פנינג), בת הזוג של דיקי שלא אוהבת את טום וחושדת בו שהוא מנסה לנצל את טוב לבו של דיקי בשביל כסף ותשומת לב, ושהוא בכלל מאוהב בו. משם הדברים מידרדרים כשדיקי דוחה את ניסיונות החיזור של טום - שלא ברור לגמרי אם הם רומנטיים או אפלטוניים - ובתגובה טום (זהירות, ספוילר למי שלא מכיר את עלילת הספרים/הסרט) מבצע סדרה של מעשים אלימים וחומק בערמומיות מאנשי החוק וגם מהחשדות של מארג'. עכשיו אתם מבינים מאיפה הגיעה ההשראה ל"סולטברן".
קשה מאוד שלא להשוות את "ריפלי" ל"הכישרון של מר ריפלי", ומהבחינה הזאת היתרונות והחסרונות היחסיים שלה בולטים מאוד. היתרון? הצילום המרהיב של רוברט אלסוויט, שהיה אחראי גם על הצילום של "ליל האירוע" והופך את "ריפלי" לפיסת אומנות ויזואלית שאי אפשר להסיר ממנה את העיניים. הצילום בשחור לבן וההתמקדות בפסלים וארכיטקטורה אירופאית מקנים ל"ריפלי" אווירה גותית שהולמת מאוד את העלילה, ומשדרגת משמעותית את חוויית הצפייה, בעיקר במקומות שבהם בימוי השחקנים הופך לרפטטיבי עד משעמם.
וזהו בדיוק החיסרון של "ריפלי": הבעיה הגדולה ביותר היא הליהוק של ג'וני פלין בתור דיקי גרינליף. ב"הכישרון של מר ריפלי", דיקי הוא כריזמטי ומלא חיים, ולכן האובססיה/תשוקה/קנאה של טום כלפיו מובנת. אבל ב"ריפלי", לדיקי יש כריזמה של כרובית. הבימוי של זאיליאן מאוד מכוון ודורש מהשחקנים להיות מאופקים באופן קיצוני, אבל בעוד שאנדרו סקוט ודקוטה פנינג מצליחים לייצר מספיק עניין עם המבטים המשמעותיים שלהם, פלין הוא פשוט נוכחות מיותרת.
האיפוק הזה, בעיקר כשמשווים אותו ליצרים הגועשים של הסרט מ-1999, גם מונע מהצופים להבין מה מתחולל בנפש של ריפלי. הוא נותר דמות מרוחקת ולא ברורה, ו"ריפלי" מתמקדת יותר בסיפור עצמו מאשר במסע הנפשי שלו. זאת בחירה מתסכלת, ובסופו של דבר היא עניין של טעם - הסדרה מציעה פחות בידור מיידי מאשר הסרט, אבל היא מספקת מבחינת האווירה, האסתטיקה וההופעות של סקוט ופנינג. וכאמור, אם יש סיבה אחת בלבד לצפות ב"ריפלי", הרי שמדובר בצילום, שחייב לגרוף פסלונים בעונת הפרסים הבאה. אה, ובדיוק כמו ב"ליל האירוע", גם כאן יש חתול משמעותי.