בדירתו של ניימאר, בין תמונה אחת (שלו) לתמונה אחרת (שלו), ניצב פוסטר מאויר ענק (שלו). הפוסטר, מעשה ידי האמן הברזילאי קוובאדו, מציג את פרצופו של הכדורגלן כשחציו בדמות באטמן וחציו בדמות הג'וקר. חצי גיבור-על, חצי נבל-על.
עבור ניימאר, נדמה שהפוסטר הזה הוא הרבה יותר מיצירה פופית מרהיבה שאפשר להציג בסלון במפגן נרקיסיסטי. מבחינתו, קוובאדו הצליח - גם מבלי להידרש לתחכום, טביעת עין ועומק אמנותי - ללכוד את מהותו של מושא עבודתו כפי שעושה יצירת אמנות טובה באמת. כי מבחינת ניימאר, הדיוקן הקומיקסי הזה משקף את דימויו הציבורי - אבל נדמה שגם קונפליקט פנימי שהוא מתקשה ליישב: האם הוא הגיבור, פלא ספורטיבי נדיר ונערץ (וגם מי שחילץ את עצמו, את משפחתו ואת חבריו מעוני); או שהוא הנבל, טראבל-מייקר סדרתי משוקץ. אפילו הבחירה בבאטמן ובג'וקר (הראשון מקועקע על גבו, לשניהם התחפש בעבר) אינה מקרית: ארכיטיפ הגיבור האפל, המורכב ובעל המוניטין הציבוריים המפוקפקים; וסוכן הכאוס האולטימטיבי. "המשפחה והחברים הקרובים שלי, בחייהם אני כמו באטמן", אומר ניימאר במיני-סדרה "ניימאר: הכאוס המושלם" של נטפליקס, "ועבור אלו שלא מכירים אותי, אני הג'וקר".
לכאורה, ניימאר מתנהל כמו אדם שלא באמת מתרגש מהביקורת. "לא אכפת לי מה אחרים חושבים עליי", הוא אומר, "אלה החיים שלי, אני עושה מה שאני רוצה". אבל "הכאוס המושלם" - שנעשתה, לכל הפחות, בהסכמת ניימאר ובהשתתפותו המלאה והאינטנסיבית, אם לא ביוזמתו, בעידודו ובהתערבותו היצירתית - מוכיחה שלנער הזהב הברזילאי דווקא אכפת מאוד מה חושבים עליו אחרים ("מבקרים אותי הרבה יותר ממה שמגיע לי"). זהו אחד משני הצירים התמטיים המרכזיים שעליהם נעה המיני-סדרה (לצד היחסים של ניימאר עם אביו, שמזכירים מאוד את "הבוזגלוס"), וכך היא גם נפתחת. "הייתי פותח (את הסדרה, נ.ש) עם כל הציטוטים על ההתנהגות שלי: 'ניימאר אידיוט', 'ניימאר הוא מפלצת' וכאלה", אומר ניימאר. "שים כאלה ציטוטים שיקפצו, איך אנשים יורדים עליי, ואז... פוגשים אותי". ניימאר מציע פתיחה קלאסית להיכרות אינטימית שאמורה להכחיד קונספציות ודעות קדומות - אבל אז הוא פורץ בצחוק כאילו מדובר בבדיחה. לכאורה, זה בכלל לא מעניין אותו. למעשה, אם זה לא היה מעניין אותו, סביר להניח שלא הייתה סדרה.
שלושת פרקי "הכאוס המושלם" מלווים את הקריירה הכדורגלנית והאקס-כדורגלנית של ניימאר מהתפוצצותה בסנטוס הברזילאית, דרך שנות הקסם בברצלונה ועד האפיזודה הבינונית העכשווית בפריז סן ז'רמן, בקפיצות מבלבלות בזמן בהשראת "הריקוד האחרון" שנעשתה על מייקל ג'ורדן ושיקגו בולס (מודל החיקוי העכשווי של כל דוקו ספורטיבי, ש"הכאוס" לא יכולה אפילו לקשור לה את השרוכים). הדילוגים בכרוניקה לא מקלים על הצופה (כפי שהיה גם ב"הריקוד האחרון"), אבל לפחות מסמלים את הכאוס שהסדרה מבקשת לשרטט כאטמוספירה שבתוכה מתנהל ניימאר: פציעות חוזרות, צליבות תקשורתיות, אישום באונס (בתיק שנסגר מחוסר ראיות), מחאת אוהדים בפריז סן ז'רמן. "בלי כאוס לא היה באטמן", אומר אביו, אבל ניימאר לא מצטייר כמי ששורד, מנצח ומשליט סדר בכאוס, אלא כמי שמחולל אותו ומשגשג בתוכו. כפי שאומר חברו לנבחרת ברזיל דני אלבס, "נראה שהוא נהנה מהכאוס המושלם".
חרף המסע המבורדק בזמן, "הכאוס המושלם" עושה סדר ביוגרפי עבור מי שמכיר את ניימאר פחות ככדורגלן ויותר כסלבריטאי. אבל בשביל זה לא צריך סדרה בנטפליקס; אפשר להסתפק בוויקיפדיה או בכתבת קידום ללה קלאסיק בצ'רלטון. מיני-סדרה מושקעת שכזו צריכה להיות יותר מתקציר וידאו של תחנות בזמן. הסדרה אומנם מציגה ראיונות של ניימאר ושותפיו לדרך על אירועים מרכזיים בחייו (כמו הפציעה הטראגית במונדיאל 2014 או הרמונטדה של ברצלונה ב-2017), אבל לרוב לא מדובר בתובנות מקוריות או מעוררות מחשבה, ובוודאי לא חדשות למי שעוקב אחרי כדורגל עולמי, שגם בתום צפייה בשלוש שעות הסדרה לא ידע אם ניימאר עזב את ברצלונה בגלל שאפתנות מקצועית או מתוך תאוות בצע, ולא יזכה לתשובות מפתיעות או מעניינות לשאלות הגדולות: האם ניימאר עדיין יכול לממש את הפוטנציאל הגלום בו ולהיות היורש של פלה (ולא, לכל היותר ולא רע כשלעצמו, של רונאלדיניו); והאם אפשר לחיות במקביל במועדוני כדורגל ובמועדוני ריקודים.
"הריקוד האחרון" נעשתה תחת עינו הפקוחה (והאדמומית) של ג'ורדן - ובכל זאת חשפה בו אספקטים מרתקים ולאו דווקא מחמיאים. "הכאוס המושלם", שהייתה אמורה להיות משוחררת הרבה יותר, לא אומרת על ניימאר כמעט שום דבר חדש או מעמיק. היא מריעה לו בהצלחות, מחבקת ברגעי משבר ונמנעת מנקיטת עמדה במחלוקות. יוצא הדופן העקבי הוא עיתונאי הספורט הברזילאי ז'וקה קפורי, מבקרו החריף ביותר של ניימאר בסדרה. "למסי אין ספק בנוגע לייעוד שלו: לשחק כדורגל", אומר קפורי. "זה לא אותו דבר עם ניימאר. אני חושש שזה לעולם לא יהיה".
וגם זה, נדמה, מסביר את "הכאוס המושלם" - דוקו-ריאליטי ספורטיבי שלא מיועד רק לאוהדי כדורגל, ולא משום שהוא מציע תובנות פסיכולוגיות וסוציולוגיות כמו "הריקוד האחרון", אלא משום שהוא מציע הצצה לחיי סלב. ניימאר הוא כוכב כדורגל - יש שיאמרו שהוא השחקן שהגיע הכי קרוב לצמד מסי-רונאלדו בדורו - אבל הוא גם הרבה מעבר לזה. ברשתות החברתיות, עם יותר מ-250 מיליון עוקבים, הוא באמת שלישי רק למסי ורונאלדו. ברשימת הספורטאים המרוויחים בעולם של "פורבס" ל-2021 הוא ניצב במקום השישי (אחרי שאת 2020 סיים במקום הרביעי), כשכרבע מרווחיו (95 מיליון דולר בסה"כ) לא מגיעים מכדורגל. ב-2010, כשניימאר היה בן 18 והוביל את סנטוס לזכייה בליגת הפאוליסטה הברזילאי, המותג שלו כבר היה שווה מחוץ למגרש פי 20 מערכו על הדשא. "כשניימאר הרוויח חצי מיליון (בכדורגל) עשינו 11 מיליון", מספר אביו (שגם שמו ניימאר. שמו המלא של הבן הוא ניימאר ג'וניור).
מאז הילד גדל (בשבת האחרונה הוא חגג 30) והמאזן הכספי נטה לטובת ההכנסות מהכדורגל, אבל האב יודע שלא לעולם חוסן במיניסקוס - בטח שלא במקרה של ניימאר, שור מועד לפציעות שכבר היה רחוק סנטימטרים מנכות לכל החיים באותה פציעת עמוד שדרה במונדיאל (אפילו כעת ניימאר סובל מפציעת קרסול שמשביתה אותו מאז נובמבר). "אנחנו יוצרים מותג עכשיו", הוא מסביר, "יש לנו שבע או שמונה שנים. יום אחד, כשהקריירה שלו תסתיים והוא יעזוב את המגרש, המותג יהיה מבוסס". "הכאוס המושלם", שמעצימה את סופרסטאריותו של ניימאר באמצעות שירות הסטרימינג הפופולרי בעולם, היא רק עוד לבנה במותג.