גיל אבני זוכר מה הוא עשה באותו ערב לפני שבע שנים. מה הוא לבש, איזה משחק כדורסל הוא ראה ואיפה אשתו הייתה. הוא גם זוכר פרסומת מוזרה שהופיעה בטלוויזיה, ובה גבר בשעות האחרונות לחייו מובהל לטיפול נמרץ. הוא אפילו זוכר את הרגע שבו הבין שזו לא פרסומת - אלא השעה הראשונה ב-44 השעות המטורפות ביותר של חייו.
"44 שעות", סרט הדוקו של רותם גרוס ועינת-חנה שמיר שהוקרן לראשונה בפסטיבל חיפה וזמין מעתה ב-yes דוקו, מציג סיפור מופרע יותר מכל פרק של "האנטומיה של גריי" - אולי חוץ מהתרסקות המטוס והירי בבית החולים. כמו "אחד למיליון", רק "אחד למיליארד" ואף מעבר לזה. גיל אבני היה רק בן 33 כשאשתו מצאה אותו שרוע על הספה בביתם, מחוסר חמצן ונושם בכבדות. הרופאים נלחמו על חייו, אבל בתוך תוכם ידעו שזה אבוד. אובחנה אצלו בצקת מוחית, לא דבר שקל לצאת ממנו, ובעודו מורדם ומונשם בני המשפחה והחברים הוזמנו להיפרד ממנו.
רק שכל הזמן הזה, בטוויסט בלתי נתפס גם אחרי צפייה בדוקו, אבני דווקא היה בהכרה. הוא הבין את מה שקורה סביבו, שמע כל שיחה, ושינן פרטי מידע מסגירים כדי להוכיח את זה אם יתעורר יום אחד. מומחית בתחום שמתראיינת ל"44 שעות" מסבירה שהמצב הזה, שבו בן אדם חווה חוויה חוץ גופית ונעול בתוך הגוף של עצמו, הוא לרוב לא דבר שחוזרים ממנו בחיים. אבני הוא למעשה אחד משלושה מקרים שקרו בעולם ושהיא נחשפה אליהם. ולמקרה שהסיפור לא היה מטורף מספיק, ובמה שהוא לא ספוילר אלא דווקא סיבה נוספת לצפות בסרט הסוחף: מי שמשחזר בפני הצופים את 44 השעות האלה הוא אבני עצמו, שבסוף הצליח להתעורר וחזר לחיים רגילים כמעט לחלוטין.
אם "44 שעות" היה סרט עלילתי, היינו צריכים לסווג אותו כמותחן על-טבעי. כל סובביו של אבני מתקשים להאמין שבמשך 44 שעות הוא היה ער-ישן וחי-מת, אבל יש לו קבלות. אשתו, אחות במקצועה, ידעה לתפעל את האירוע בקור רוח כשהבינה שההבהלה שלו לחדר הלם אומרת שסיכוייו לשרוד אפסיים; המתמחה שטיפל בו בשעות הראשונות התעקש לעשות הכל כדי להציל אותו כי הוא ראה בו את עצמו. בין רגעי הדרמה האלה משולבות גם דרמות משפחתיות ופערי תרבויות ותפיסות, כך שאפילו כשאין לו תשובה חד משמעית בנוגע לנסיבות שבהן המצב הזה התאפשר - "44 שעות" יודע להיות מרתק ומתגמל. הוא משחזר בהצלחה את הרגע שבו אבני היה אורח בהלוויה של עצמו, ומוכיח אמת מטרידה: יש מצבים, נדירים ככל שיהיו, שנשמעים יותר גרועים ממוות.