את הריקאפ הפעם נקדיש לזכרו של גור אריה, בכל זאת אפשר לומר שאנחנו נפרדים בטרם עת, לפני שפתרנו, לפני שעזרנו ואולי זה בכלל היה הפרק רק של גור אריה, כשהוא השמש וכולנו מסתנוורים מהאמת שלה.

היינו צריכים לנחש את זה כבר לפני, ולרגע בכלל זה מרגיש לא נעים שחשבנו שזה ייגמר אחרת, אבל כשחושבים על זה - זה גם הרבה באשמתנו, וכשאנחנו אומרים "אשמתנו" הכוונה היא לכל אותם אנשים שנקרו בדרכו של גור אריה בדרך ולא פקחו את העיניים, או במקרה של הרב בתחילת הדרך - העדיפו פשוט לעצום אותן חזק חזק ולקוות שהכול יעבור. עד שסוף סוף חשבנו שמישהו מבוגר יעשה פה סדר.

"בואו לא נשכח שמדובר ברב מנשה", אומר רב המחלקה לגור אריה, "יש לו הרבה זכויות, הוא איש גדול". הוא ממליץ לו על הדרך לא "לחטט בפצע" וגם מעודד עם קצת "אף אחד לא יאמין לך". הוא מבקש מגור אריה שיעזור לו לעזור לו - שיבוץ מחדש, מקום אחר, חופשה בבית - הכל רק לא להתעמת עם המציאות, רק לא להפנים את האפשרות שיש מצב שמשהו במערכת הזאת לא כשר. "אנשים מצליחים לחיות שנים עם רסיס בתוך הגוף, תדמיין שאתה עם רסיס כזה, ממשיך בחיים ומניח לזה להישאר מאחוריך".

ובאמת, עד שסוף סוף מישהו ראה את הכאב שלך, עד ששיתפת במשהו שרודף אחריך מילדות והוא ממליץ לך לשמור את זה בבטן ולחיות עם זה לבד - המציאות מתנפצת לך לרסיסים. רסיסים שכבר אי אפשר לחיות איתם, לא שנים, ולא ימים ולא דקות. כאבים שבנפש ששורפים ושורטים לא פחות מאלה ההירואיים. כאבים שהיינו צריכים לנחש שיובילו לאן שיובילו.

לבד במסגד

משם זו כבר הייתה כרוניקה ידועה מראש של אדם שאין לו מה להפסיד. אדם שנמצא בתחתית של התחתית ואפילו החבל האחרון שבא להציל אותו נפרם. גור אריה מגיע למשה (שכבר הוכתר כדמות הכי מעצבנת בסדרה) ומתוודה בפניו שהוא הלשין על גניבת הרימונים של עמרם. משה, בלי טיפת אמפתיה (ואולי בכלל לא היינו צריכים לצפות לכזאת) כועס עליו, תוקף אותו ורץ לספר לחבר'ה שגם הם לא ניחנו ברגישות יתר. אולי קל לנו בדיעבד לשפוט אותם, אבל כנראה שגם אנחנו היינו פחות סבלניים למישהו שבגללו זרקו אותנו באמצע הלילה לישון בחוץ.

השמועה מגיעה כמובן גם לעמרם, שעם הפתיל הקצר שלו לא יודע להכיל יותר מדי את הסיטואציה ושורף את גור אריה מרשימת המוזמנים לחתונה שלו. או במילים אחרות: מדרדר את גור אריה עוד קצת לעבר הגיהנום שהוא כבר נמצא בו.

הוא מכה אותו במהלך המסע הלילי, משאיר אותו פצוע בשטח ואולי זה הכי מטאפורי שיכול להיות למצב אליו הובילה החברה את גור אריה: פגוע, מדמם וקופא מקור של בדידות. אז הוא גם מגיע למסגד, הורג את הערבי שיוצא ממנו ובעצם מוביל אותנו לאיחוד של העבר והווה. נקודת שיא מחברת שפותרת לנו את הקו העלילתי אבל משאירה אותנו במתח לקראת התוצאות.

גור אריה במסגד נכנס לאקסטזה שמזכירה יום כיפור בישיבת ההסדר בעתניאל, מתקשה לרדת מהעץ שטיפס עליו, לא עוזר אלכסיי, לא עוזרים עמרם ויעקב, החברים הטובים (עכשיו, כשכל הסיפור ברור אנחנו מבינים גם למה הוא כבר לא סומך עליהם). הוא לא רוצה לראות אותם, הוא לא רוצה לדבר עם רב המחלקה, הוא לא רוצה אף אחד חוץ מהתוקף שלו - הרב מנשה. מעין תסמונת סטוקהולם לייט. הרב מגיע, מכחיש את הכל מול החברים, אך מתוודה מול גור אריה בחדרי חדרים. אבל מהר מאוד אנחנו מבינים שהפעם גור אריה לא יסתפק בחיבוק, הוא רוצה אמת, גם במחיר כבד. הרב מנשה מתוודה, אך מאשים את גור אריה בכך שפיתה אותו והכשיל אותו (נו באמת, האשמת הקורבן זה הכי 2016) ואז - גולת הכותרת - הוא מסביר את זה בכך שגור אריה מקולקל בלב וחסר בו חסד. מזל שאז הוא גם מציע לו עזרה בתיקון ההחל ממחר בבוקר. אלא שגור אריה כבר לא מוכן לאכול את השיט הזה. ועם בוקר כזה שמחכה לו - מי בכלל רוצה לקום בבוקר.

בום. לא אלכסיי ולא עמרם (למרות סצנת ה"בלדה לחובש" שהם דפקו שם), לא יעקב, לא הרב מנשה. גור אריה. הקורבן היחיד של עצמו. האדם היחיד שהוא יכול היה לפגוע בו. פה ראינו בחירה תסריטאית מבורכת. לא השאירו אותנו במתח עם מצבו הרפואי של גור אריה אלא הפרק הסתיים עם הסוף העצוב הזה של גור אריה, כשמראים לנו איך כולם מתהפכים ומאבדים את עצמם (יעקב הולך לבקש חיבוק מתמר, עמרם פתאום מתפלל בדבקות) מה שמוכיח לנו שלפעמים מוות של אחד הוא התחלה של חיים אחרים עבור מישהו אחר. אבא, הלוואי וגור אריה הוא הקורבן האחרון של קשר השתיקה הזה בחברה הדתית.

TVbee בפייסבוק