וואי וואי, איזה חום. ולא, אנחנו לא מדברים על תחזית מזג האוויר המייבשת לשבוע הקרוב, אלא על הפרק השישי של "כיפת ברזל" שפשוט נתן לנו הצצה לכל מה שקורה בחדרי חרדים (משחק מילים שחוק אך מתבקש) אצל האלה עם הכיפות.
זה התחיל בשיגעון הלא ברור של גור אריה בתחילת הפרק, שלא נעים להגיד, אבל אנחנו מתחילים להתרגל אליו (לשיגעון, כמובן). החבר'ה סוף סוף מצליחים להגיע אל המסגד בו גור אריה מתבצר, רק שהוא מתכנן להם קבלת פנים פחות מנומסת שהזכיר לנו את ההתלהבות של אמא שלנו כשאנחנו נכנסים באמצע שטיפה ("מה אתם עושים כאן? תצאו מכאן!").
בשלב הזה, כהרגלנו בקודש, אנחנו חוזרים חודש אחורה (שימו לב, לפחות התקדמנו בלו"ז), כשכל החברים שלנו (ז"א שלושה בדיוק) חוזרים הביתה לשבת. כולם, חוץ מיענקי שהסתבך קצת עם המשפוחה, הכוונה. רגע לפני שכולם מתפזרים, עמרם מחמיא לגור אריה על ה"גוזמבות" ושואל אותו איך זה שאף אחת לא חטפה אותו (ביטוי שתשמעו רק מדודה שלנו ומתימנים). גור אריה מספר להם שהייתה לו פעם חברה וזה לא הסתדר בגלל הצבא, והם כמובן הרימו לו ודירבנו אותו לחזור אליה.
גור אריה לוקח את המשימה ברצינות. אולי אפילו מדי. כי הוא מגיע ליפעה, ארוסתו לשעבר, עד קריית ארבע ועושה לה "חוני המעגל" מסביב לבית, יעני "אני לא זז מפה עד שאת מדברת איתי". ג'נטלמן, כבר אמרנו?
יפעה, פותחת לגור אריה (לא מה שאתם חושבים) בהלם, לא מבינה מאיפה פיסת ההיסטוריה הזו נחתה עליה, וכצפוי ממש לא מעוניינת לדבר איתו (יו גו גירל). גם אחרי שהוא עושה עליה משמר לילה היא, משום מה, לא רוצה לדבר, כי היא פשוט עסוקה בלערוך שולחן, לשמור על הילדים ועוד תפקידים מתקדמים לנשים ב-2017.
הם נפגשים בגינה ביום למחרת, הוא מנסה לחזור אליה, אבל מפספס את העניין. לא מדובר בעובדה שהוא ביטל את האירוסים, לא בעובדה שברח בלי להגיד כלום, היא אפילו נראיתה כמו מי שמוכנה לתת צ'אנס לגבר המבולבל, אבל רק בתנאי אחד - כנות. היא לא צריכה שיבטיח הבטחות, היא לא צריכה שיגיד לה שהוא אוהב אותה. היא צריכה להרגיש את זה. ככה היא מסבירה לו. פרשנות רש"י של גור אריה לא עובדת באותו רגע, מה שמוביל אותו ישירות אל נתיב הפדיחה שלו - הוא עושה לה "גבי גזית" מול כל החברים מהשכונה. "ג'נטלמן, כבר אמרנו?" - כבר אמרנו?
משם, נדמה שכבר אין לאן להידרדר. גור אריה כבול בכלא של עצמו, עם הסוד שהוא מנסה לטייח. בסוף, כשהוא כבר באמת לא יכול, הוא לוקח איתו איזה ג'ריקן פטל ממולא בבנזין ומגיע לשרוף את המשרד של הרב שעשה לו "דברים שלרב אסור לעשות" (לא, כי לבעלי מקצוע אחרים מותר). כשאותו רב מגיע למשרד ורואה אותו הוא מתחיל לבכות, לאבד את זה לגמרי, התקף חרדה, פסיכוזה או פשוט ילד מוטרד שלא שכח ולא סלח. אלא שהרב בכלל לא מתבלבל, וממשיך עם המניפולציות להשתיק, לחבק, ללטף קצת מוגזם. אין ספק שבפרק הזה, סוף סוף, קיבלנו הרבה תשובות להרבה שאלות שהיו לנו על גור אריה, אבל זה ממש לא הספיק לנו.
ועכשיו, בואו נדבר על עמרם. הבן אדם באמת משתדל, מנסה בכל פעם לחזור לדרך הישר, להפוך לאדם הגון ולכבוש את ליבה של אלישבע. אלא שגם כשהוא מגיע עד ליישוב שלה, הולך לשיעור תורה נחשב, נשאר אצלה שבת, פוגש את אמא שלה ואפילו מזמר על "בר יוחאי", הוא מצליח להסתבך. אולי הבעיה היא לא בעמרם, אלא באנשים שהוא נוטה להתחבר אליהם, או שיותר נכון - הם מתחברים אליו. משהו בשילוב של אגו גברי וכבוד, יחד עם האינסטינקטים של חתול הרחוב, הופכים אותו לטרמפ שכל עבריין היה רוצה לקחת לסיבוב.
האמת היא שיש כמה אליטיסטים כמו בנג'י (אח של אלישבע) שזה בא להם בטוב. הספרדי, השבבניק החרדי, העבריין והערס וכל התארים שנוח לסמן איתם ולהרגיש יותר טוב מהם. כמה נוח? כל כך נוח שכשפורסם כי הייתה פריצה ביישוב, בנג'י אפילו לא חשב לפני שהאשים את עמרם והלך לחפש לו בחפצים. למרבה הצער, הוא ממש לא היחיד, ואם יש תופעה שהציבור הדתי-לאומי לוקה בה היא ההתנשאות (לא כולם, אבל היא קיימת). כמה קל לנקות את עצמך מכל מי שנראה אחרת, להאדיר את עצמך ולפרגן לאחר תוך כדי הקטנה ("צריך שזה יהיה צבא העם"). כשהחברים פגשו את עמרם הם פגשו את סניף עיירת הפיתוח שהם הלכו להתנדב בו, את הפרויקט חונכות בבני עקיבא שהם יזמו, את מושא "פנים אל פנים" שהם מתפעלים. אבל החכמה היא להסתכל בגובה העיניים.
מי שדווקא כן הצליחה להסתכל על עמרם בגובה העיניים (ואפילו יותר מזה) זו אלישבע, שהאמינה בעמרם וראתה תוצאות. את הטרמפ שבפרקים הקודמים הוא כל כך רצה לקחת הוא מסרב לקבל ("חבורה של גזענים"). ובצדק. אין דבר יותר מעליב מהחוויה שהוא היה צריך לעבור. אלישבע סיפרה כמה היא מתביישת, והיא צדקה. יש לחברה הדתית הרבה במה להתגאות, אבל גם הרבה על מה לעשות בדק בית. הפרק האחרון של "כיפת ברזל" היה מראה במתנה. כי המציאות, לצערנו, לא רחוקה משם.
TVbee בפייסבוק