השבוע הוכרזו המועמדים לפרסי האקדמיה הישראלית לטלוויזיה וקולנוע לשנת 2018, ונחשו איזה סדרה מובילה? איווה. בראש הרשימה, ובצדק, מככבת לה "פאודה" (א', 22:00, yes Edge) עם 15 מועמדויות. הסדרה מככבת בקטגוריות יוקרתיות כמו סדרת הדרמה הטובה ביותר, שחקן ראשי בסדרת דרמה (ליאור רז) תסריט (אמיר מן, מיכל אבירם, ליאור רז, אבי יששכרוף) ושחקנית (רונה לי שמעון).
בואו נתעכב לרגע על הקטגוריה האחרונה. ממש במקרה יצא לי השבוע לשוחח עם חברה לעבודה על נושא הדמויות הנשיות בסדרה. היא טענה, ואני די הסכמתי, שהכתיבה של הדמויות הללו נעשתה בצורה מאוד שטחית ושתפקידן של רוב הבנות בסדרה, מגלי הגרושה ועד ענת מורנו המפתה ללא בושה, מסתכם ביצירת וחיזוק המניעים של הדמויות הגבריות. גם דמותה של רונה לי שמעון, נורית, שבעונה הראשונה עוד קצת נחשפנו לאישיותה ולרגשותיה, נעלמת כמעט לגמרי בעונה הזו למעט סצנות קצרות מאוד בהן היא או זוכה למחות על יחס לא שוויוני או לפתות קורבנות מחבלים בנשיות סקסית (ואת שתיהן היא עושה אגב בפרצוף קצת כועס).
אין פה חלילה חוסר הערכה לאיכות המשחק של שמעון, אני פשוט חושב שלא ניתן לה הרבה מקום להביע אותה ועל כן תמוהה בעיני ההחלטה להעניק לה מועמדות על פרס השחקנית. בנוסף, היא כמעט ואינה לוקחת חלק משמעותי ברוב הפרקים. נוכחותה וחשיבותה של נורית מצטמצמים וקטנים באופן משמעותי אל מול דמותה של שירין (לטיסיה איידו). לעומת נורית והשאר, שירין היא הדמות הנשית היחידה שאנחנו באמת מכירים. אנחנו עוברים איתה טלטלות רגשיות של פחד, אהבה, עצב ולעיתים רחוקות גם שמחה ובעיקר אנחנו נחשפים לצדדים השונים שלה ולדילמות איתן היא מתמודדת. או בקיצור, שירין היא דמות (יחסית) עגולה (לא, אני לא אומר שאת שמנה). ואמנם מועמדות לפרס היא לא קיבלה אבל שירין, בעיני לפחות, היא השחקנית (אישה) הטובה ביותר בסדרה, ומה שבטוח - היא הגיבורה הבלתי מעורערת של פרק 6. שנתחיל? ועוד איך.
המגמה של פתיחה חזקה ועוצמתית נמשכת לשמחתנו גם בפרק 6. היוצרים של פאודה עושים לנו את זה, ועושים לנו את זה טוב כבר 3 פרקים ברצף – אבל וואלה הפעם הם הגזימו. עוד לא הספקנו להסתדר על הכורסא ולהגיד אל-מקדסי וכבר אנחנו בתוך מרדף; "מהיר ועצבני - שכם דריפט". ברכב הנרדף: וואליד, שגילה על בגידתה של שירין וכעת מאיים עליה בנפנופני אקדח ולב שבור. אפשר היה ממש לראות איך למרות המבט המטורף היה לוואליד גם מה שנקרא, משהו עצוב בעיניים, ביטוי לתקווה שכל זה לא אמיתי. אך התקווה הזו מתפוגגת כשבתוך הדרכון של שירין מתגלה שבב "ריגול". ואם עד עכשיו שירין המסכנה, שכלל לא ידעה על השבב (אבל כן בגדה בגנרל של הגדה), חששה, היא עוברת למצב מבועתת מפחד באקסטרים. אז בפעולה מהירה, חדה ומדוייקת, מצליחים הלוחמים ובראשם מי אם לא דורון קביליו לחלץ את שירין, ללכוד את וואליד ולהגשים לשני שהידים את החלום.
אחרי סיכום המבצע בשטח והחגיגות בבסיס היחידה (לראשונה נרשם כיבוד), כל אחד מתפזר לביתו/בית מעצרו. גבי (שוב) מתרצה לבקשותיו של דורון ומאפשר לו לשדרג את המעצר של שירין לדירה בעיר הסביח גבעתיים, אבל שירין לא ממש מתלהבת מהנכס ומשתכנעת די בקלות להמשיך עם דורון לביתו של אביו בעזוז הרחוקה (לא מעליב את תושבי גבעתיים בכלל).
בדרך לשם אנחנו מקבלים סצינה סימבולית קטנה וסוג של חמודה בסגנון אמריקאי (אהלן, נטפליקס) שמסמלת את תחילת ההתרככות של שירין ביחסה הקשוח כלפי דורון (עוברים דרך וזה). הסצינה כוללת גם אזהרה טלפונית נוספת (והתרצות) של גבי, משפט קיטשי של דורון ("לא מוריד ממנה את העיניים תאמין לי...") והוכחה חותכת ששירין לא כשמה כן היא, יעני לשיר היא לא יודעת, שמגיעה בצורה של קאבר כושל ל"נה מה קיטה פָּה", או בצרפתית (סצנה סימבולית כבר אמרתי?): "אל תעזוב אותי".
בזמן ששירין ודורון מטיילים לאורכה של ישראל, וואליד נשלח לבית המעצר. הוא עובר שם חקירה שכוללת מכות, טילטולים והנורא מכל - תמונה של האקסית הטרייה עם החבר החדש/ישן והיהודי שלה. אאוץ'! איפה ההומניות שלכם, איפה המוסריות, איפה אמנת ז'נבה? מה שכן, וואליד מצטייר כטרוריסט נאמן. קשה לדמיין אותו נשבר ומסגיר גם את אויבו מבית, אל-מקדסי. אבל סביר להניח שזה כן יקרה, ואני אישית כבר סקרן מאוד לדעת איך הוא יעשה זאת, ובעיקר עבור מה. טיפ לנאור (וולקם בק): זה ידרוש יותר משמיכה עם סקביאס.
בחזרה לזוג המאוחד, אחרי הנסיעה הרומנטית השניים ממשיכים למסעדה (חומוס וסלט קצוץ לשירין? באמת? רק היה חסר שתזמינו לה לקינוח בקלוואה), ובין העברת המסר של דורון כי הוא פנוי חוקית ורגשית (ומחפש שקט. אולי בפריז?) למעבר של שירין מפזור לקוקו - הקרח ממשיך להימס. כשהם מגיעים לביתו של אביו של דורון, המסע הרגשי והמאוד מהיר הזה של שירין במהלך הפרק (אנחנו לא שופטים) מגיע כמעט לשיאו: מכעס ואי אמון מוחלט בדורון, דרך דאגה לחייו של וואליד, ועד ל"תסתכל עליי כשאני נרדמת". דגש כפול על הכמעט, די בטוח ששיאים נוספים עוד לפנינו (ווינק ווינק).
רגע לא שכחנו מישהו? אה כן, נידאל. בין כל האקשן להתפתחויות הרומנטיות והחקירות, עלילות נידאל כמעט ונעלמות בתוך הפרק. אבל היי, בדיוק בשביל זה יש ריקאפ, אז: כשנידאל שומע על תפיסתו של וואליד הוא ממש מתאפק שלא לחייך. לא שהיה לו חלק במעצר, אבל בהחלט אפשר להאמין שהוא התפלל ממש ממש חזק שזה יקרה. הוא מאמין שלוואליד אין פנים של משת"פ ועל כן הוא די רגוע כרגע. להחליף אותו הוא בטח לא רוצה.
חוץ מזה, עכשיו כשהחמאס בפאודה זו הזדמנות מצויינת בשבילו להתקדם בתוכניות להקמת סניף דעא"ש הראשון. הוא מכנס מחדש את "חוג העברית" שלו, מתדלק אותם בקצת אידיאולוגיה ומחתים את כולם (מטאפורית) על הצטרפות לסופר טנקר/אימ-אמא/שיא גינס של הפיגועים שהוא מתכנן. כולם מקבלים שוקו, לחמניה ונשקים ונראה שהנה הדבר הגדול הזה הולך לקרות ממש עכשיו. אבל עוד לא. צריך מימון קודם. בדרך לשבעים הבתולות החברים עוצרים במפקדת החמאס ושודדים 50,000 ש"ח.
מה הם יעשו עם הכסף הזה? האם המפקדה/מספרה הולכת לעבור שיפוץ? למה חשוב לכותבים לספר לנו פתאום שאלי סובל מפוסט טראומה (כלומר חשוב, אבל איפה ההקשר)? יכול להיות שראש המנגון המסכל הוא לא ה"זקן הכי ארוך במסגד"? ומי תהיה שחקנית השנה?... בהצלחה רונה-לי, מחזיקים לך אצבעות!
tvbee בפייסבוק