עברנו יותר מאמצע הדרך עם המחוברים החדשים ואנחנו יודעים את זה רק בגלל לוח השנה. אם לפני שבוע היינו בהופעות הפסח המטורפות של רינת אז השבוע ב"מחוברים" (ג'-ה', 20:15, HOT3 ו-HOT VOD) אנחנו פוגשים אותה ואת איתי בבמות יום העצמאות, עושים סכומי כסף שנועדו להחזיק אותם לשנה הקרובה לפחות. מעבר להתקדמות הכרונולוגית, התהליכים שעוברים על המחוברים שלנו לא נעים בהתאם לציר הזמן. קחו לדוגמה את קרול, שעד לפני רגע הייתה כבר עם רגל אחת (ועגלת תינוק) מחוץ לקשר עם מיקי והשבוע חוזרת לסורה.
מערכת היחסים המורכבת בין רינת ודורון גנבה גם השבוע את רוב הפוקוס, אבל דווקא סצנה אחת של אמיר פרישר גוטמן ז"ל יחד עם המפיק המוזיקלי שי להב השיבה על הרבה שאלות פתוחות (והכניסה אותנו למרה שחורה). כמו כן, חשוב לציין שהשבוע נותרנו ללא ארקדי וסימה דוכין שבוודאי היה להם משהו חשוב יותר לעשות. אבל כל עוד אתם לא נוגעים לנו ברינת, אנחנו בסדר.
השבוע של רינת גבאי
"מתאים לי בצבע!", אומרת רינת לדורון כשהוא מציע לקחת קצת פסק זמן מהבנות ומההצגות ולנסוע לחופשה רומנטית בפריז. השימוש בסלנג הזה - שהוא כנראה גרסה מקראית של מילים כמו "אחלה" או "בכיף" - גורם לנו לתהות שוב בת כמה רינת באמת והאם דורון מאפשר לה אינטרקציה עם העולם החיצון בין ריקוד עם יויו לצילומי יופי ל-DVD החדש. אבל מספיק להשחיר, רינת ודורון כבר על המטוס לעיר האורות, וחוץ מתקרית מביכה בה הטייס יוצא מהקוקפיט כדי לבקש "גברת, לשיר יותר בשקט בבקשה", נראה שהולכים להיות לנו כמה ימים של שופינג, תשוקה ותשוקה של שופינג.
אבל מה יהיה עם דורון? מילא שהוא ממשיך ליירט את האלבום שלה כמו כיפת ברזל, הוא גם הולך וגונב יותר ויותר פוקוס ב"מחוברים" שלה. בביקור בפריז אנחנו פוגשים את אחותו של דורון, טיטי, אישה יפה שנראית קצת כמו רינת בעוד עשרים שנה וגורמת לנו לחשוב שוב על האנשים אותם אנחנו בוחרים כבני זוג והסיבות לכך. כמו בכל סרט מסע טוב, גם הנסיעה לאירופה גורמת לדורון להתעמת עם הכעס על אביו המת, כי כידוע, לא משנה כמה רחוק נברח - האמת תפגוש אותנו גם בקצה העולם (או הפוך; תקראו את פאולו קואלו). רגע השיא של מסעו של דורון אחר האמת מתרחש דווקא בארץ, כשטיטי מודה בלי לחשוב פעמיים - "כל הילדות חשבתי שאתה הומו". זה את אמרת, גברת.
הזוגיות של רינת ובתה הבכורה, שירה, מורכבת לא פחות מזו עם דורון. המתח שמתואר באגדות הילדים בין האם שהולכת ומתבגרת לבת הצעירה והיפה עושה בוודאי שמות בתת המודע של רינת, כך שגיל ההתבגרות של שירה עובר על רינת ברגרסיה לגיל ההתבגרות שלה. כשאת אישה בעשור החמישי לחייך שעדיין מתלבשת בשמלות מלמלה ומופיעה בפני ילדים זה בוודאי קשה אף יותר. כאמור, אין שום פתרון קסם שבהוליווד לא חשבו עליו קודם ורינת מחליטה על יום גיבוש בקניון רמת אביב. לכאורה, החלטה מושלמת (כי שירה מכורה לשופינג). בפועל, רינת מקבלת הזמנה ללווייה של ניצולת שואה ערירית והבת צריכה להמתין שעה מחוץ לבית העלמין קריית שאול. אם תהיתם מי האנשים שמגיבים להזמנות קבוצתיות בוואצאפ שמתחילות במילה *קריאה דחופה לכל עם ישראל* אז הכירו את רינת הצדקת. נקווה שהפיוס עם שירה יגיע עד לסוף העונה.
השבוע של קרול צבי ויינר
כמו אצל הרבה מכורים, גם ההתקדמות של קרול מלווה בהתדרדרות (רילפס, בעגה המקצועית). קרול לא מכורה לאלכוהול כמו מיקי אבל היא מכורה למיקי - שזאת בעיה גדולה לא פחות. כמו כל מכור שיודע שהסם לא עושה לו טוב, או כמו כל זוג שחצה x שנים ביחד, קרול נמצאת בשלב בו כל דבר שמיקי עושה מוציא אותה מדעתה (באיזה קטע אתה שולח הודעות קוליות בוואצאפ?), כך שברגע שהוא משתלט לה על עמדת הדיג'יי ושם שיר של משינה - היא מחליטה שזה הסוף. כאילו, הסוף נכון לרגע זה, כי היא הרי לא תעזוב אותו בחיים.
מה עוד? מחסור פתאומי בחביות של "גולדסטאר" בערב שישי - נוט טו סלף, אין מה לחפש ב"הגאולה" - שולח אותה למסע ברחבי העיר כדי לקחת חביות מברים אחרים. וואלה, כמי שעולם הברים זר לו כמו גמילה מגלוטין, האווירה השיתופית בין בעלי הברים בעיר דווקא מקסימה למדי. אז מה אם חלקם הגדול דושים שיכורים? לפחות הם סוציאליסטים. בטוויסט "מפתיע", החבית הנשגבת נמצאת דווקא ב"ננצ'וקה" הבר מסעדה של ננה שרייר, מהעונה השלישית של "מחוברים". מסתבר שהקריירה של קרול כאשת חיי לילה החלה אצל ננה והן נשארו חברות טובות. המפגש ביניהן רק מדגים כמה שרייר סגורה על עצמה, מחושבת ומפוקסת, בעוד קרול נראית מבולבלת כמו מישהי שהגיע לעיר הגדולה לפני שבוע. מצד שני, אנחנו לא יודעים איך אנחנו היינו מתמודדים עם ניהול בר בחודש שביעי, אז לא שופטים.
השבוע של איתי לוי
תואר אחד כבר שייך לאיתי לוי העונה: המחובר שהכי פחות מתחבר לחולצות. והאמת? יותר נעים לשמוע מונולוגים על חרדות כלכליות כשיש איזה טורסו גברי שהעין יכולה לנדוד אליו. אגב, הפטנט רשום על שמו של תומר ירוחם מהעונה הקודמת, אבל יש לנו תחושה שהיא אישר שימוש. בקיצור, השאלה שיושבת על ליבו של איתי השבוע היא "קיסריה: כן או לא?". האמפיתיאטרון ההיסטורי הוא ההולי גרייל של הזמרים הים תיכוניים בישראל והשאלה האם הופעת שם או לא היא סעיף מכריע בין קורות חיים שהם הצלחה לבין ליאור פרחי (תגגלו). המנהלים של איתי בחברת ליאם הפקות מסבירים לו שכל עוד להיט הענק היחיד שלו הוא "מסיבה חיפה" - הופעה כזאת עלולה לרסק אותו כלכלית. אבל איתי מתעקש.
כל מי שראה את "הפמליה" או את חשבון האינסטגרם של ניקול ראידמן, יודע שהסיבה שכולנו רוצים להתעשר היא ממש לא בשבילנו. זה הרצון לחזור עם הכסף הזה, או יותר נכון עם הסממנים הפיזיים של הכסף הזה, אל השכונות הגרועות שגדלנו בהן כדי להוציא לאנשים קצת את העיניים ולהוכיח שהפכנו להיות מי שמעולם לא האמינו שנהיה. אז איתי קונה מרצדס ספורט בצבע לבן. כן, עוד חלום של זמר מזרחית מתגשם ואין דרך טובה יותר לסמן אותו מאשר סיבוב דאווין עם החבר הכי טוב ברחובות.
השבוע של אמיר פרישר גוטמן ז"ל
"שבוע שאני חולה והרופאים לא יודעים מה זה", מספר שי להב לאמיר ובטח תוהה בינו לבין עצמו אם זה לא קצת מוקדם לבדיחות. וכנראה שלא, כי הוא נפגש עם אמיר כדי לעבוד על המוזיקה ל"הוספיטל דה מיוזיקל" - המחזה שכתב האחרון על התקופה שלו בין חיים למוות בבית החולים. המפגש ביניהם הופך לפסטיבל של בדיחות שחורות, שכמו כל סצנה של אמיר בעונה הזאת מקבלות עוד משמעויות בדיעבד. אמיר ניצב בפני צומת דרכים: המפיק שרוצה להשקיע במחזה דורש שהוא יגלם את התפקיד הראשי, כי לדעתו זה מה שיביא את הקהל לאולמות. הדרישה הזאת מעציבה את אמיר, כי חוץ מההבנה שלו שגופו כנראה לא יהיה מסוגל לעמוד באינטנסביות של מאות הצגות (דברו עם רינת שכבר מזמן על משככי כאבים), הוא חולם להיות מאחורי הקלעים כיוצר. בכלל, נדמה שאמיר מיצה את הרצון להיות בפרונט.
את עיקר הג'וס השבועי אנחנו מקבלים באדיבות השיחה בין אמיר ושי, שנותנת לנו אינסייד סקופס על מערכת היחסים בין חברי "היי פייב" בשנה בה אמיר התמודד עם המחלה. רבות נכתב בעיתונות על החברים שלא באו לבקר, הכעסים על כך שמופע האיחוד לא יוצא לדרך ושלל מרעין בישין. כעת מתברר שהדיווחים בעיתונות לא היו רחוקים כל כך מהמציאות וה"היי" היחיד שהגיע לתמוך באמיר היה עידן יסקין (פייר, תמיד ראו עליו שהוא נשמה). השבוע, יותר מתמיד, יש פער לא הוגן בינינו הצופים לבין אמיר. בעוד הוא מדבר בכאב על השנה שעברה, חוזר שוב אל פחד המוות, ההתפרקות של הגוף שהוא כל כך אהב והמחיר המקצועי שהוא שילם, כל מה שאנחנו יכולים לחשוב עליו זה היום הנורא ההוא בחוף בעתלית, והסוף האמיתי שהגיע באמת משום מקום כמו וילון שחור שיורד בדיוק באמצע "הוספיטל דה מיוזיקל" מבלי שאף אחד מהשחקנים חוזר אל ההדרן.
TVbee בפייסבוק