פרשת האונס בחיפה היא אחד מסיפורי הפשע המזעזעים שנראו כאן. הוא מזעזע לא רק בגלל האונס המחריד-תמיד ובגלל העובדה המזוויעה שהקורבן היא ילדה בת 10, אלא גם משום שהמקרה הזה מגשים סיוט שלרוב שמור למותחנים: פריצה לבית שמסתיימת באונס. המציאות מלמדת שהקונבנציה הקולנועית המוכרת (מ"התפוז המכני" ועד "היא") היא למעשה אירוע חריג יחסית. על פי דו"ח של משרד המשפטים האמריקאי שניתח כ-3.7 מיליון אירועי פריצה בין 2003 ל-2007, רק ב-3% מהמקרים היה מעורב גם אונס. סטטיסטית, שלושה אחוזים הם נתון זניח שמעיד על סיכון נמוך מאוד. מעשית, שלושה אחוזים הם 111 אלף נשים שנאנסו בביתן על ידי גבר זר.
"רוצח נעלם בחשיכה", סדרת תעודה חדשה בת שישה פרקים של HBO, מספרת על עשרות מקרים כאלו, המשויכים כולם לאדם אחד: "הרוצח מגולדן סטייט". כפי שניתן להבין מהכינוי שדבק בו, הוא לא הסתפק באונס; אחרי סדרה של פריצות לשם גניבת חפצים אישיים (אז כונה "הפורץ מווייסייליה") ואז לשם תקיפות מיניות (אז כונה "האנס מאזור המזרח" של סקרמנטו), הוא הפך גם לרוצח נשים (ואז כונה "הסטוקר הלילי המקורי", כדי להבחין אותו מהרוצח ריצ'רד רמירז, ולפני שהמשטרה הבינה שהפורץ, האנס והרוצח הם אותו אדם). הוא פעל ברחבי קליפורניה בין 1974 ל-1986, ויוחסו לו יותר מ-100 פריצות, מעל 50 מעשי אונס, ולפחות 13 רציחות. עד לפני שנים אחדות הוא לא היה מוכר כמו רוצחים אחרים שפעלו בתקופתו ואחריה (רוצח הזודיאק, בנו של סאם), אף על פי שגבה מספר גבוה הרבה יותר של קורבנות. עד לפני שנתיים הוא גם נותר אלמוני וחופשי.
פענוח תעלומת הרוצח מגולדן סטייט היה מפעל חייה של מישל מקנמרה (שגם העניקה לו את הכינוי כשקשרה את כל המקרים יחד). מקנמרה, בלוגרית ועיתונאית עצמאית, חקרה במשך שנים את סיפורו של הפורץ-אנס-רוצח, פרסמה חלקים ממנו בבלוג שלה "יומני פשע אמיתי" ובכתבה גדולה במגזין "לוס אנג'לס", ועיבדה אותו לספר. ב-2016, בגיל 46, היא מתה בשנתה כתוצאה משילוב קטלני של תרופות ומחלת לב. שנתיים לאחר מותה פורסם ספרה, שהושלם על ידי בעלה הקומיקאי פאטון אוסוולט, התחקירן שעבד עמה פול היינס והעיתונאי בילי ג'נסן. הספר היה לרב-מכר, ובאפריל 2018 הודיעה HBO שתפיק סדרה דוקומנטרית המבוססת עליו. כעבור שבועיים עצרה המשטרה בקליפורניה את ג'וזף ג'יימס דאנג'לו, גבר בן 72 שנחשד, על פי ממצאי דנ"א, בהיותו הרוצח מגולדן סטייט. השבוע הוא מילט את עצמו מעונש מוות כשהודה, במסגרת עסקת טיעון שנויה במחלוקת, ב-13 מקרי רצח (מקרי האונס לא נכללו בכתב האישום בגלל לקונה בחוק, אך דאנג'לו הכיר גם בהם). כשאוסוולט התבשר על לכידתו של הרוצח, הוא פרסם סרטון באינסטגרם בו אמר: "עשית את זה, מישל. אפילו שהשוטרים לעולם לא יודו בכך, הספר שלך עזר לסגור את זה".
ספרה של מקנמרה נקרא, כשם הסדרה באנגלית, "I'll Be Gone in the Dark" (משפט שאמר האנס לאחת מקורבנותיו). כותרת המשנה שלו - "מסעה האובססיבי של אישה אחת בעקבות הרוצח מגולדן סטייט" - מעידה שזה סיפורה של מקנמרה לא פחות משזהו סיפור הרוצח. הסדרה שיצרה ליז גרבוס ("הרשות הרביעית - לסקר את טראמפ", זוכת האמי עבור "מה קרה, מיס סימון?") נאמנה למקור ושומרת על מקומה של מקנמרה כקול המרכזי בסיפור, על אף שהיא מנוחה מזה שנתיים. מקנמרה מופיעה בסדרה בקולה, בדמותה ובמילותיה: בקטעים מספרה (בקריינות של איימי ראיין, שגם כיכבה ב"נערות אבודות" העלילתי של גרבוס), בהקלטות ראיונות תחקיר שערכה, בפודקאסטים שהשתתפה בהם, בקטעי וידאו שבהם סיפרה על עבודתה, ואפילו במסרונים שהחליפה עם בני משפחתה ועם שותפיה לעבודה.
למן הפרק הראשון ברור שגרבוס מתעניינת בממצאיה של מקנמרה לא פחות משהיא מתעניינת בה עצמה: בביוגרפיה שלה כבת זקונים בפרבר של שיקגו שפיתחה יחסים בעייתיים עם אמה ("הכינוי שלה עבורי, רק חצי בצחוק, היה 'המכשפה הקטנה'"); בהתמכרות שפיתחה לסיפורי פשע (אותה השוותה מקנמרה להתמכרות לפורנו); בחיי המשפחה שלה לצד אוסוולט ובתם המשותפת (שהיתה בת שבע כשאמה מתה); ובאופן שבו החקירה האובססיבית של הפרשה חלחלה לנשמתה של מקנמרה וערערה את יציבותה. "בעבר, כשאנשים שאלו אם אני מוטרדת מכך שהרוצח עדיין שם בחוץ, הייתי מנפנפת בביטול, מצביעה על כך שהוא צריך להיות מבוגר בהרבה היום - 62, אם אני צריכה לנחש", כתבה מקנמרה בסיום הכתבה ב"לוס אנג'לס" (היא כמעט דייקה בנוגע לגיל; דאנג'לו היה אז בן 67). "'הוא לא יכול לפגוע בי', אמרתי, בלי להבין שבכל שעה נטולת שינה, בכל דקה שבה רדפתי אחריו ולא התכרבלתי עם בתי, הוא כבר עשה זאת".
זה הופך את "רוצח נעלם בחשיכה" לא רק למצבת זיכרון יפה, ראויה ואפילו מרגשת למקנמרה ולפועלה, אלא גם לסדרה יוצאת דופן בנוף הטרו-קריים העמוס והחד-גוני (לעתים מוצלח ולעתים פחות). גרבוס משתמשת בסגנון ובשפה הקולנועית האופייניים לז'אנר: בלשים פנסיונרים מעלים זיכרונות, מומחים פורנזיים מנתחים ממצאים, דו"חות משטרה נסרקים על פני המסך ושחקנים מוצללים משחזרים את האירועים; אבל כל אלו נארגים בתוך סיפורה של מקנמרה - באמצעות ראיונות עם מכריה ושלל החומרים שהותירה אחריה - באופן שטוען סדרת פשע אמיתי קרת דם בחום אנושי.
וגרבוס, בעקבות מקנמרה, נוהגת כך לא רק בגיבורה עצמה אלא גם בקורבנותיו של האנס-רוצח. היא לא סוחטת מהן תיאורים גרפיים ופרטים סנסציוניים, ונותנת מקום לא רק לשחזור הפשעים אלא גם לאפקט הקצר והארוך שלהם: מהיחס המזלזל והמאשים של הרשויות ושל החברה ועד המשפחות שהתפרקו והנשים (והגברים) שלא הצליחו להשתקם. "אלו היו רק כמה שעות", אומרת כריס פדרטי, שהיתה בת 15 כשהותקפה, "אבל הן שינו הכל". גם ב-2020 יש עוד מה ללמוד מהתובנות שמציעות קורבנות אונס משנות ה-70 וה-80: למשל, על החשיבות הרגשית שהיתה לנוכחותה של בלשית בצוות החוקרים עבור הנשים; על חוסר הביטחון שהוא נחלתן של נשים רבות במרחב הציבורי ואפילו הפרטי; ועל תרבות האשמת הקורבן, שאין כמו התגובות המכוערות של מובילי דעת קהל לפרשת הכדורגלנים והקטינות כדי להזכיר שהיא לא נקברה באייטיז.
"רוצח נעלם בחשיכה" מצטרפת לגל חדש ביצירות פשע אמיתי שמסיט בהדרגה את הזרקור מהבלשים והחוקרים המקצועיים אל החובבנים. הפודקאסט "Bear Brook" של NPR הציג אח ואחות שהפכו פענוח תעלומת רצח בניו המפשייר למשימת חייהם; ב"אל תתעסקו עם חתולים" בנטפליקס כיכבה קהילת גיקים שיצאה במצוד אינטרנטי אחרי רוצח בעלי חיים ובני אדם; "רוצח נעלם בחשיכה" מעלה לדרגה של קרדיט בכתוביות את "הבלש האזרחי" (Citizen Detective), כאילו לא מדובר בתחביב שואב חיים אלא במשלח יד רשמי. זאת לא רק מקנמרה, שהיתה בראש ובראשונה בלשית כזאת, אלא גם התחקירן היינס, העיתונאי ג'נסן (שמדריך את קוראיו בספרו "רדפו אחרי החשיכה ביחד איתי" איך לפענח פשעים), מלאני ברביו (עובדת סוציאלית שסייעה למקנמרה בסקרמנטו), קארן קילגריף (מגישת הפודקאסט "הרצח החביב עליי") ואחרים. זה מרתק, אבל גם מתסכל, משום שהאנשים והקהילות האלו ממלאים ואקום שנוצר על ידי רשויות אכיפת החוק הטרודות והמסורבלות ולעתים הרשלניות, הרופסות והכושלות. "כל מה שצריך", מסבירה מקנמרה, "זה זמן, מרץ וסקרנות".
אבל חרף תרומתה הגדולה בחיבור הנקודות והחוקרים, צריך להזכיר ולהודות שמקנמרה לא הצליחה לפענח את הפרשה. למרות שנכנסה עם הפנס לכל חור בסיפור, היא לא הצליחה לאתר את הרוצח שנעלם בחשיכה. דאנג'לו לא נתפס בעקבות הכתבה או הספר, אלא לאחר שקרוב משפחה שלו העלה דגימת דנ"א לאתר גנאולוגי - והדנ"א תאם את זה של הרוצח (הלכידה עוררה גם ביקורת על שיתוף הפעולה בין אתרים כאלו לרשויות החוק ועל שמירת הפרטיות). ככה זה עם דנ"א: הוא מצליח לעשות בזמן קצר את מה שחקירות משטרתיות אינטנסיביות וחקירות אזרחיות יסודיות לא מצליחות לעשות במשך שנים. פול הולס, חוקר תיקים לא מפוענחים (שגם מופיע בסדרה), אמר אז ל-CNN ש"חקירת מעשי הרצח ארכה עשורים, אבל לדנ"א הספיקו ארבעה חודשים בלבד כדי להגיע למאגר האנשים המתאים".
העובדה שעשרות שנים של חקירות הופכות זניחות כנגד ראיית דנ"א אחת היא אולי האנטי-קליימקס הגדול של הסדרה, אבל היא גם מעצימה את שאלת המחיר הנפשי ששילמה מקנמרה. זו שאלה שקשה להשיב עליה, ומוטב להציב מולה את מה שמקנמרה וגרבוס משיגות ב"רוצח נעלם בחשיכה": העלאתו למודעות הציבורית של המחיר הנפשי ששילמו קורבנותיו של דאנג'לו. המורא שהטיל דאנג'לו על נשות קליפורניה הסתיים עם גוויעת שרשרת מעשי האונס והרצח ולבסוף עם לכידתו, אבל זה פחד שעדיין מתרוצץ ברחובות ומקנן בבתים - בסנטה ברברה כמו בתל אביב. הדרך לחיסולו היא תהליך עמוק וארוך של שירוש תרבות רעילה, אבל ראשית יש לגדוע את מופעיו הקרימינליים, ולעשות זאת באותה נחישות ומחויבות שבה פעלה מקנמרה כלוחמת צדק בודדה. "בכנות", אמרה מקנמרה בפשטות ובדייקנות, "צריך לפענח את זה".