למלשינים תהיה תקווה

מוייסרים (מלשינים ביידיש), סרטה התיעודי של דלית קימור ששודר השבוע ב-yes דוקו, מתעקש לחטט בפצעים שאסור לגעת בהם: לא רק שהוא עוסק בתופעת הפדופיליה בחברה החרדית בצורה שלא נראתה עד כה, הואגם מקפיד לכל אורכו לא להתנצל לרגע. קימור מלווה בסרטה שתי גיבורות יוצאות דופן, שתי נשים חרדיות למהדרין (אורנית וגננדי) שהחליטו לשבור שתיקה ולהתעמת עם הגברים הבכירים בקהילות שלהן שביצעו עבירות מין קשות בהן או בילדיהן. מוייסרים לא מציג מאבק בין קורבן לתוקף, הוא מראה את הצורה בה החברה החרדית מאתרגת את התוקפים על חשבון הקורבן. לפני שאתם מתחילים לצקצק נגד החברה החרדית, חשוב לזכור שגם בחברה החילונית תופעת האשמת הקורבן עדיין קיימת ולא מעט אנשים, גם ה"ליברלים" ביותר, מעזים לשאול קורבנות את השאלה האיומה: "למה דווקא עכשיו?". רק שבחברה החרדית מכבסים את הכביסה המלוכלכת בתוך הבית, ולא ברור איך בורא עולם קשור לזה אבל הרבנים הבכירים שמנהיגים את הקהילות החרדיות בישראל ובגולה מעדיפים להגן על הקורבנות, לקרוא למתלוננים מלשינים ולרדוף אותם עד שהם נאלצים לעזוב את הקהילה.

קחו את אורנית למשל, מדובר באמא שגילתה שהרב שלה, איש שהקהילה בה היא חיה מעריצה את האדמה שהוא דורך עליה, תקף באופן שיטתי שלושה מילדיה. התיאורים שלה ובמיוחד של הילדים מובאים כאן בצורה מלאה וללא טשטוש, והם מטרידים ומחרידים. לצערה, הסיפור של אורנית וילדיה רק מתחיל בגילוי התקיפה, כי מרגע בו היא מחליטה לתבוע את הרב בבית המשפט - הקהילה כולה מחליטה לרדוף אותה ואת משפחתה והם מוכרזים כ"מוייסרים" (מלשינים). הסיפור של גננדי מזעזע לא פחות: היום כשהיא אמא לילדים, היא מספרת על התקיפה המינית ארוכת השנים שעברה על ידי אביה (גם הוא רב) כשהייתה ילדה. היא נוברת בפצע דווקא עכשיו כי בנה, שעומד לחגוג בר מצווה, רוצה שמשפחתו מארה"ב תבוא לבקר אותו אך המשפחה כולה מתכחשת לגננדי בגלל שהיא "יצאה" נגד האב. המאבק שלה נועד לכישלון ידוע מראש אך היא לא מוותרת והופכת את עצמה למעין לוחמת צדק חרדית, משל הייתה דיאן לוקהארט בטובות לקרב. אורנית וגננדי מלוות על ידי צעירה חרדית בשם שאנה, שמובילה ארגון שנלחם בפדופיליה במגזר החרדי וסופגת על כך אש לא פחות מה(א)נשים אותם היא מלווה. מוייסרים הוא סרט על מאבק, כוח נשי וצדק במובן הכי פרגמטי שלו. במקום סיסמאות תוכלו לראות בו את האנשים שמאחורי הסיפורים ואת הקשיים שלהם. התוצאה מרתקת ולגמרי שווה את הזמן שלכם.

רני וטוב לו

רני רהב הוא איש אמיד, אפשר להניח שאפילו עשיר (אפשר להניח שאפילו יותר מזה, אבל לא נכנס לו לעו"ש), ככה זה כשאתה הבעלים של אחד ממשרדי היח"צ המצליחים בישראל ומיודד עם בכירי המשק. במקביל ובלי שיש בכך סתירה, רני רהב רואה בעצמו חלק מ"עם ישראל", ומקפיד לחזור על זה כמעט בכל ראיון בו הוא מדברר בתשוקה וכישרון לא מבוטלים את לקוחותיו, בהם נמצאים גם כמה מהתאגידים הגדולים במשק. והאמת? אני לגמרי מאמין לו. אני בטוח שהוא רואה בעצמו אדם פשוט, מי שצמח מלמטה ובזכות עבודה קשה הצליח להגיע אל פסגת החברה הישראלית. כשהוא משיק כוסות עם שועי עולם, הוא בוודאי נזכר לא פעם במקום ממנו בא וזאת באמת חתיכת דרך ראוייה להערכה. ובכל זאת, הפינה בתוכניתו המשותפת עם שרון גל, שרון ורני בע"מ, בה הוא מבקר בכל שבוע במקום עבודה של אנשים "פשוטים", עולה על בגדי עבודה וחי יום בחייהם של אלה עם תלוש משכורת של ארבע ספרות, מותירה אותי עם טעם מר בפה.הרעיון מאחורי הפינה חשוב, הטלוויזיה שלנו חוסכת מאיתנו את החיים האמיתיים ואין ספק שעל המסך אנחנו צריכים לראות יותר אנשים "כמונו". ובכמונו אני מתכוון לאנשים שמתלבטים אם לצאת הערב למסעדה - כי בשבוע הבא צריך לשלם שכר דירה, אנשים שמתרגשים כשהם טסים לחו"ל, ואנשים שממש רוצים להיות בטלוויזיה כי היא מוכרת להם חלומות.

הביקורים של רני רהב במכולת, באוטו זבל ובשוק, לא נותנים לנו תמונה אמיתית של האנשים האלה. יש עליהם את הפילטר הנכון של ה"עוני" - אבל התוכן לא שם. אף אחד לא רוצה לצאת מסכן בטלוויזיה, אז כשרני רהב המפורסם מגיע אליהם למקום העבודה - הם רוצים להראות שבסופו של יום הכל בסדר, הם מסתדרים, חיים, טסו לחו"ל השנה, ו-"וואלה, הכל ברוך השם". הקשיים של המעמד הנמוך לא יכולים לעבור בכתבה של 5 דקות (וגם לא של שלושים), הסיזפיות לא עוברת בקליפ, והמאבק לא יכול להשתקף בין פאנץ' לפאנץ'. האנשים הפשוטים יוכלו להוביל את השיח הציבורי כשאולי את מקומם של רני רהב ושרון גל כמנחים ועורכים יתפסו אנשים עם מציאות אחרת. עד אז, הכתבות האלה משרתות בעיקר את רהב, שמוכיח שגם בחליפת קטיפה יוקרתית הוא יכול לשרוד את חיי היום יום של פשוט העם, או לפחות את יום הצילומים.

ושוב איתנו

מגי אזרזר וקותי סבג עברו בחודשים האחרונים אבולוציה מעניינת: מהזוג הזה שכולם יודעים שהוא ביחד אבל לא מדברים על זה כי מחבבים אותם ומכבדים את פרטיותם, ליציאה סוערת מארון הזוגיות, כולל השקות, ראיונות זוגיים ואפילו פרסומת משותפת לשכונה חדשה (גם אנחנו רוצים להיות שכנים של מגי וקותי!). בלי ציניות, יש המון קסם בזוג מגי את קותי, היא - אחת השחקניות היותר מוכשרות שצמחו כאן, זוכה בפרסים וביקורות מתעלפות על תפקידיה בתאטרון (אנשים, מקומות ודברים), מובילה סדרות בטלוויזיה (בתולות ויש לה את זה) ואפילו הצליחה לייצר להיט שחרך את הרדיו עם רותם כהן ("אקוט שרי"). הוא - זוכה העונה הרביעית של האח הגדול, מי שנתפס בתחילה כבחור סהרורי מבית שמש והתגלה די מהר כאדם חד לשון שהצליח למנף את 15 דקות התהילה שלו לקריירה שנמשכת כבר יותר משבע שנים. השילוב בין שניהם אמור להראות לנו ששחקניות יפות לא מחפשות רק דוגמנים, שבחורים "רגילים" יכולים לזכות בבחורה ובכלל שחלפו הימים בהם היה צריך "להשתכנז" בשביל להצליח.

אבל עכשיו, כאמור, הזוגיות שלהם כבר פחות מכה בנו הלם, וכבר עברה את השלב המעניין והמרגש שלה (נו, השלב בו כל יום נראה כמו רצף של הפתעות מסרט של דיסני), אז הם החליטו לעשות ממנה עסק. השבוע התראיינה מגי לתכנית אנשים בקשת 12, וחוץ מהסיפורים הרגילים על הילדות, קיצור השם ממרגלית למגי והעובדה שתמיד ידעה שהיא תהיה כוכבת, היא דיברה שוב על קותי בן זוגה. כמובן שהעיניים שלה ברקו. איך אפשר שלא? היא הזכירה שוב את הפעם בה הם נפגשו בתכנית של שי שטרן, איך היא ראתה אותו וישר ידעה שהוא צריך להיות האיש שלה ואפילו שמה פתק בכותל, וכן, גם על זה שהם חולמים להרחיב את המשפחה אז אפשר כבר להתחיל לשלוח את הפפראצי לתמונות בייבי באמפ. זה היה (עוד) ראיון מתוק ויפה - אבל גם ממוחזר מצדה. אז אנחנו מבינים שזה אולי כוחו של הרגל (חדש), אבל בואו נסכים שאתם  תמשיכו לאהוב אחד את השניה ואנחנו נמשיך לאהוב את האהבה שלכם, קצת ממרחק.