זדורוב ניישן
מי שצפה בסדרת סרטי הדוקו המטלטלת גן העדן האבוד, על שלושת חלקיה המותחים אך מתישים רגשית, ראה את סיפור כליאתם הלא מוצדק של שלושה צעירים אמריקאים: ג׳סי מיסקלי, דמיאן אקולס וג׳ייסון בולדווין, "ילדים של אף אחד" שמעולם לא התאימו לשום מסגרת ולכן הואשמו בקלות-יתר ברצח אכזרי של שלושה ילדים צעירים בארקנסו השמרנית. גן העדן האבוד הפך לתופעה תרבותית בארצות הברית עוד הרבה לפני לעשות רוצח של נטפליקס. מדובר במקרה קורע לב שהציג את כל החולשות של שיטת המושבעים האמריקאית ואת החולשות שלנו כבני אדם על השיפוטיות המוגזמת שלנו והרצון למצוא אשם בכל מחיר. אם לאמלק את הסיפור - לאחר יותר מעשור של ליוווי המקרה, ברלינגר וסינופסקי הצליחו במאבקם ושלושת המזוכים שוחררו מהכלא ובהמשך אף הפכו לכוכבי תרבות.
עכשיו, ברלינגר רוצה לעזור לאנשים אחרים שנכלאו שלא בצדק - חלק אף פנו אליו ישירות בעקבות צפייה בגן העדן האבוד: אוואריסטו סאלאס, צעיר לטיני בן 16 שהורשע כבגיר וקיבל עונש מאסר של 33 שנים בעקבות רצח חבר כנופייה, כריסטופר טאפ שהודה ברצח ותקיפה מינית של צעירה באיידהו לא לפני שעבר התעללות קשה על ידי צוות השוטרים שחקר אותו, וקרטיס פלאוורס שממתין לגזר דין מוות על רצח כפול לאחר שמשפטו התנהל בצורה בעייתית - בעקבות ראיות בעייתיות בעצמן. האיש הלא נכון, סדרת הדוקו-פשע החדשה שלו שמשודרת ב-yes דוקו, באה לשנות מציאות עגומה - והיא לא מבזבזת זמן על אקספוזיציה. ברלינגר מאמין שכל שניה שבה האנשים האלה יושבים בכלא היא פשע, כי לקיחת חירות ללא הצדקה היא פשע לא פחות מרצח או אונס.
הדוקומנטריסט מרכיב צוות חוקרים, מעין csi מציאותי שכזה, במטרה להביא לפתיחה מחדש של התיקים, למשפט חוזר ובתקווה גם לזיכוי ושחרור מהכלא. על אף האמריקאיות המובהקת שלה, אין ישראלי שיצפה בהאיש הלא נכון ולא יחשוב על רומן זדורוב, האסיר המדובר ביותר בישראל. אני לא יודע אם זדורוב הוא קורבן של נסיבות או רוצח אכזר, אבל כמו כמו כל ישראלי ראיתי את צל של אמת וקראתי כל כתבה בנושא. ברלינגר לא רוצה להפחית מהעוול שנגרם לקורבנות, אבל הוא כן מצליח להבהיר כמה ארור המצב בו איש חף מפשע מוסר את חייו בעקבות טעות או רשעות. נדמה שבמקרה של זדורוב כל אקט ציבורי כבר נעשה, אך אולי צריך איזה ברלינגר מקומי שיביא קלוז׳ר לפרשה העגומה הזאת.
כאן צוחקים
צריך לומר את זה: מה נסגר עם רועי בר נתן היא התכנית הכי ישראלית על המסך שלכם. לא סברי מרנן וגם לא שנות השמונים, עשרים הדקות השבועיות שעושות צחוק מכל מה ששודר כאן השבוע הן התמהיל הכי מדויק של ישראל נכון להיום. לצערינו, מאז שמה נסגר עלתה לשידור, אי שם בשנת 2011, היא נקברה איפשהו בלוח השידורים המשתנה של ערוץ 10. אין אירוניה ישראלית טובה יותר מאשר תכנית שצוחקת על הישראליאנה המקומית שמטופלת ביד רשלנית כמו זו של ערוץ 10 (לזכותם נאמר שבערוץ ידעו לשמור עליה למרות הרייטינג הזניח). העונה, מה נסגר עברה לכאן 11, כחלק מפירוק הנכסים של ערוץ 10 והאיחוד עם רשת 13, וכמה שהשינוי הזה מבורך. בכל פרקי העונה החדשה ששודרו, רועי בר נתן עדיין מצחיק יותר מכל דמות שגילם בארץ נהדרת ומפנק בפאנצ׳ים חדים כתער בהגשה קרירה ומפנקת.
מה נסגר יודעת לשים ספוט על כל מה ששווה לדבר עליו בטלוויזיה שלנו: ערוץ 24, הטלוויזיה המקומית, אסי ורותם, טל מן וכמובן "טאלנטים" שיצרה התוכנית כמו שירה פליקס וחוסר הרגישות, או עינת שרוף והתקפי הזעם. אסופה אקלקטית של הומור ישראלי. העונה החדשה מרגישה רעננה במיוחד דווקא בזכות המבט שלה לאחור: התוכנית משתמשת בתאגיד אליו הצטרפה ומקבלת גישה אל אחד הנכסים המדהימים ביותר בטלוויזיה הישראלית - ארכיון הערוץ הראשון! במה נסגר הכריזו על פינת: "מה שווה הארכיון אם אנחנו לא שולטים בו?" כמחווה עוקצנית לשרת התרבות מירי רגב - והתוצאות מלהיבות. ההברקות שיצאו מהפינה הזאת כמעט בלתי נגמרות, ובראשן מצעד קדם האירווזיון שמונה את האביזרים הכי ביזארים שהוכנסו לנאמברים בקדם אירווזיון. אחרי מספר עונות לא מבוטל, רועי בר נתן, העורך אפק יבניאל והכותבת הראשית שחר סגל הצליחו לשכלל את הפורמט של מה נסגר, ולהפוך אותה ל-"מאסט סי טי.וי".
קשר השחיקה
צופית גרנט היא אשת תקשורת מהטובות בישראל. ככה, בלי ללכת סחור סחור או להתנצל, האישה ששתתה את השתן של עצמה, זאת עם הדיקציה הלא מושלמת והנישואים (לשעבר) למאמן הכדורגל, היא כבר מזמן מפעל תחקירים של אישה אחת. אבודים, סדרת הדוקו-תחקירים-סיפורים-אנושיים קורעי לב, שיצרה עם דויד דרעי, הפכה בצדק לסיפור הצלחה בזכות העין שלה, שיודעת לזהות סיפור מעניין מקילומטרים ולהביא אותו למסך בדרמטיזציה המתבקשת. דווקא בגלל הסיבות האמורות הופתעתי כל כך כשנותרתי אדיש מול התכנית החדשה שלה, קשר השתיקה, שעלתה בשבוע שעבר ברשת 13. על פניו מדובר בפרויקט מהחשובים ששודרו כאן לאחרונה. גרנט יחד עם שותפתה ליצירה, בת דור אוז׳לבו, החליטו להעלות אל פני שטח את תופעת הניכור ההורי, סכסוכי גירושים בין הורים שהופכים בין רגע לשיח של שטיפת מוח לילדים חסרי אונים, איומים בפגיעה פיזית, התעללות כלכלית, אלימות פיזית ומה לא.
גרנט בחרה הפעם בדרך האקטיביסטית, ויחד עם חברת הכנסת רוויטל סוויד (המחנ"צ) עזרה לנסח הצעת חוק שקוראת למדינה להתערב במקרי גירושים מסוג זה. האכזבה מגיעה דווקא מהמוצר הטלוויזיוני עצמו: נדמה שבגלל שמדובר בנושא לא "סקסי" גרנט לוקחת על עצמה יותר מאי פעם את תפקיד ההנגשה של הסיפור, כך שהפרק הראשון בסדרה מלא מונולוגים אל הקהל, נאומים חזקים וחשובים שמסבירים כי מדובר בתופעה שנוגעת ל"מאות אלפי ישראלים". גרנט אלופה בדרמטיזציה, אך במקרה הזה נדמה שהכריזמה של גרנט משאירה את האנשים עצמם, הקורבנות הטרגיים כדמויות משנה בסיפור שלהם. קשר השתיקה היא תכנית תחקירים שכולה כוונות טובות אך במקרה הזה כנראה שהיה אפשר להסתפק בכתבה ארוכה אחת.