לפעמים נדמה שכאשר מבקרי טלוויזיה מתבקשים לדבר על דדווד הם נזקקים שיכנסו סופרלטיבים חדשים לשפה. הרי כמעט הכל כבר נכתב עליה: מופתית, חד פעמית, לירית, פואטית, הקדימה את זמנה וכמובן - על זמנית (ואלה רק הביקורות בעברית). למי ששכח, נזכיר שמדובר במערבון אפל שמתרחש באחת התקופות הפחות יפות בתולדות ארצות הברית, ושודרה במשך שלוש עונות בלבד (2004-2006, ברשת HBO). למרות שזכתה לזמן מסך קצר כל כך ולרייטינג בינוני בלבד (ואנחנו עוד מפרגנים), שום רשימה של הסדרות הטובות ביותר אי פעם לא תהיה שלמה בלי דדווד בחמישייה הראשונה. קצת כמו הסמויה שעברה בזמן אמת תחת הראדאר הקולקטיבי, גם דדווד זכתה למרבית תהילתה אחרי שהחזירה את נשמתה לאלוהי הטלוויזיה. עכשיו, 13 שנים אחרי שידור הפרק האחרון שלה, היא חוזרת בסרט טלוויזיה באורך מלא שמקווה לתת למעריצים המושבעים סגירת מעגל ואולי למשוך גם מעריצים חדשים. אמ;לק: פשוט זה לא יהיה.
דדווד נוצרה ונכתבה על ידי דייוויד מילץ׳, גאון טלוויזיה יוצא דופן שמתמחה בעיקר בפיתוח דמויות בעלות מוסר מפוקפק ואדם עם יד קלה על המקלדת בכל הנוגע לקללות עסיסיות ותיאורים גרפיים של מוות. לפני שהתפרסם כמי שיצר את דדווד כולם זכרו את מילץ׳ כאחד הכותבים הראשיים של הסדרות NYPD BLUE ובלוז לכחולי המדים - שתיים מסדרות המשטרה הטובות בכל הזמנים שהצליחו להביא ניחוח של איכות בוטיקית לתוך סדרות מפורמטות לעייפה. הגיבורים של מילץ׳ תמיד מורכבים יותר ממה שנראה בתחילה - למשל אנדי סיפווטיז (דניס פרנז) ב-NYPD או אל סוורנג׳ין (איאן מקשיין) בדדווד - והם תמיד יגרמו לכם לתעב ולהתאהב בהם בו זמנית, יעברו על החוק בהפגנתיות אבל יגרמו לכם לחשוב שהם בעצם הקורבנות. ממש כמו במציאות.
נחזור קצת אחורה, לשנת 1876 בקרוב. הלוקיישן הוא עיירת כורים לא מוסדרת בשם דדווד שנבנתה על שטח שנגזל מבעליו המקוריים (האינדיאנים) ועתיד להפוך למדינת דקוטה שכולנו מכירים. המקום הזה, על צריפי העץ הרעועים שלו, שביליו הבוציים ותושביו קשיי היום, היווה את המהות של המערב הפרוע כמו שלא נראה לפניו. בדדווד החוק היחיד הוא זה של השולף המהיר ביותר והמטרה המרכזית של התושבים היא לשרוד את היום בחיים (ההיסטוריה האמיתית של המקום מראה כי מספר התושבים לא גדל בגלל מספר הרציחות הרב). בהתאם למעמד של המקום לקשוחי עורף בלבד, הגיעו אל דדווד אושיות של התקופה - הפושע ווילד ביל (קית׳ קארדיין) עם הסייד-קיק, קלמיטי ג׳יין (רובין וויגרט), פוליטיקאים כמו ג׳ורג׳ הרסט (ג׳רלד מק׳רניי) וגם שריף ממונטנה בשם סת׳ בולוק (טימותי אוליפנט בתפקיד המשמעותי בקריירה שלו). אבל במערב הפרוע כמו במערב הפרוע, ההיגיון הוא נוכח נפקד והדמות המשמעותית ביותר בדדווד הוא אל סוורנג׳ין (איאן מקשיין): הבעלים של המסבאה ובית הזונות המקומי (הג׳ם סאלון) ואדם עם פה שמצליח להיות גם מטונף כמו שירותים ציבוריים וגם מבריק כמו המטבח של בית הנשיא.
למרות שהגיבור הרשמי של דדווד הוא השריף בולוק (אוליפנט), דווקא דמותו של אל סוורנג׳ן נחשבת בעיני המעריצים כמרכזית בסדרה. הגבר המבוגר וגס הרוח הזה הפך בגילומו של מקשיין לדמות לא פחות מופתית מזו של טוני סופרנו, ובוודאי לא פחות מורכבת ממנה. כמותו גם הוא אדם עם שלדים - ולא רק בארון, אך מקשיין מצליח לתאר כאן דיוקן של אדם שיש לו מצפן מוסרי שברור אך ורק לו. אי אפשר להאשים את אל סוורנג'ין בחוסר מוסריות (הוא תמיד מנומס לזונות שלו) - אך המצפון שלו מאפשר לו גם לירות באנשים בגבם. הדינמיקה הכל כך סבוכה הזאת בין הדמויות היא מה שהחזיק את הצופים האדוקים של דדווד בחיים, בזמן שהנרטיב הרשמי של הסדרה היה כמעט כמו גרסאת המערבון של משחק המחשב "סימס", כשהראה איך חור תחת בלי תשתיות גדל לכדי קהילה של ממש.
דמותה של טריקסי הזונה (פאולה מלקומסו שראינו לאחרונה בריי דונובן) היא מופת של כתיבה וכנראה הייצוג הכי מורכב של "אישה עובדת" שנראה על המסך הקטן עד היום. היחסים שלה עם לקוחותיה, עם סוורנג׳ין ועם מי שינסה למנוע ממנה לשרוד עד הבוקר הבא - משתנים בשניות, בהתאם לכמות האלכוהול בדם. לא רק טריקסי חוזרת בסרט החדש שמתרחש 12 שנים מיום שעזבנו את דדווד, גם צ׳ארלי אטר (דייטים קאלי) טוב הלב חוזר כאן ולוקח תפקיד משמעותי מאי פעם, דוקטור קוקרן (בראד דוריף) ומרת׳ה בולוק (אן גאן לפני שהתאהבנו בה בשובר שורות) - כולם באו לעשות כבוד למעריצים וגם למילץ׳.
בסרט החדש, כשהיא חוגגת את הצטרפותה של דקוטה כמדינה הארבעים בארצות הברית, העיירה דדווד היא מקום מסודר יותר, עמודי תקשורת פזורים בעיר ויש אפילו רכבת. עם זאת, הריקבון שנמצא בה מראשיתה עדיין מסריח. ג׳ורג׳ הרסט שעכשיו הוא סנאטור (מושחת) שמגיע לדדווד לחגוג את הצטרפותה למעצמה הגדלה, הוא חיקוי מושלם של דמות הפוליטיקאי שאנחנו מכירים טוב מדי - הרסט תמיד היה אדם נורא, מושחת עד היסוד, כזה שממנף היטב לחיצות יד עם בוחרים ונשיקות לתינוקות ובמקביל מזמין את חיסולם של יריביו בלי למצמץ. מבלי להיכנס לספוילרים מהותיים לעלילת הסרט (לטובת אלה שירצו להשלים פערים או מעריצים שעצרו את נשימתם במשך יותר מעשור), אפשר לומר שהוא מצליח מסמן וי על רוב הסעיפים. דדווד הסרט הוא בחלקו סיכום לעונתה השלישית של הסדרה, זאת שעסקה בהצטרפותה של העיירה לשטחה של דקוטה הדרומית ובכך הפכה לחלק מארצות הברית. המאבק של סת' בולוק (אוליפנט) בג'ורג' הרסט (מק'רני) הופך למהותי מאי פעם, כשזה כבר לא קרב אקדוחנים במערב הפרוע - אלא אלגוריה לעיצוב דמותה של מדינה שלמה. מי ינצח: הכסף או הערכים?
חלקו השני של הסרט הוא מכתב פרידה, לא רק מהדמויות שזוכות כאן כולן לסגירת מעגל מרגשת עד דמעות אלא גם ליוצר שלה - מילץ', שסובל היום ממחלת האלצהיימר וסיפר בראיונות כי הוא עובד קשה על כתיבת רעיונות לסדרות שישארו הרבה אחריו. דייוויד מיליץ' משתמש בדדווד 1889 כדי לבקר את ארצות הברית 2019, והתחזית שלו, תאמינו או לא, לא אופטימית בשום צורה, אבל הכישרון והאומנות שלו מוכיחים שיש עוד תקווה לאנושות.