1. כיתת אמ"ן
    על אף שהריאיון של גדי איזנקוט ל"עובדה" (קשת 12) עורר רצון להשאיר את האיש הזה בהנהגה כמעט בכל מחיר - ולא רק בגלל הנסיבות הטרגיות - איזנקוט עצמו יכול היה לנהוג במעט יותר הגינות, ומעט פחות פוליטיקה, כשנשאל על מה שקורה בחדרים הסגורים של המלחמה. ובכלל, אחד החלקים הכי מעניינים בסרט הגיע דווקא כשציר הזמן חזר לאפריל 2022, כשאותו איזנקוט התראיין לאותה "עובדה", עם התחקיר שחשף את האמת הלא מאוד מחמיאה על המבצע בימי "שומר החומות" להשמדת המטרו בעזה. זו הייתה רק עדות אחת על כשל אחד שאולי תרם למחדל 2023, אבל היא עצמה אמורה להספיק בשביל שכל הקברניטים הצבאיים של אז יתביישו לפרשן לנו את המלחמה של היום. אלא אם קוראים לכם תמיר הימן.

    הימן, ראש אמ"ן עד סוף 2021 וראש מכון INSS בהווה - אם המחשבה על שילוב קבוע של מכון בעל אג'נדות בשידורי החדשות לא מעוררת בכם אי נוחות, תחליפו בבקשה את "INSS" ב"קהלת" - הוא אחד הפרשנים הבולטים ביותר של המלחמה, לרוב לצדן של יונית לוי או דנה ויס. האם מישהו מעלה בדעתו תרחיש דומה, שבו אביב כוכבי, אליעזר טולדנו או נדב ארגמן יושבים בנחת בפאנל ומציגים את משנתם ברוב שחץ? אנשים שהיו בתפקידים ביטחוניים בכירים כל כך, בתקופה מכרעת כל כך (או פשוט בעשור האחרון), יכולים וצריכים להתבטא בתקשורת גם בימים אלה, אבל עם ההנגשה הנכונה. בראיונות אחד-על-אחד, כ"לשעברים" ולא כפרשנים, עם שאלות על החלק האישי שלהם במחדל. בלי לחלק עצות זחוחות לאנשים שרק לפני דקה וחצי החליפו אותם. אם כוכבי מתבייש כמו הלוי, אם זמיר שותק כמו פינקלמן, ואם אפילו איזנקוט סופג בצדק ביקורות על חלקו בהנחלת הקונספציה כרמטכ"ל, הימן לא ראוי ליחס שונה מזה של ראש אמ"ן הנוכחי אהרון חליוה. לשניהם יהיה מספיק זמן ללהג באולפנים אחרי התחקירים ההכרחיים, כשיהיה ברור אם מישהו צריך להקשיב להם בכלל.


    מה לראות?
    את העונה השלישית והחדשה של "מנאייכ" (כאן 11), ולא רק בגלל ההישג החריג לטלוויזיה הישראלית: עונה שלמה שהופקה ונערכה תוך שנה וחצי בלבד. דרמת הלהיט שיצר רועי עידן משנה קצת את הפוקוס בסיבוב הנוכחי שלה, עם פחות שלום אסייג ויותר עמוס תמם, אבל נראה שאף שינוי שיקרה בה לא יפגע בסופרלטיבים המוצדקים כל כך שמורעפים עליה. לקריאה נוספת: הביקורת המלאה, הריאיון של דורון בן דוד למגזין mako - והחל מהשבוע הבא, מעקב קבוע אחרי העונה שיתרחש ממש כאן.

  2. ליגת האלופות
    אם לחובבי הכדורגל יש את המונדיאל, לחובבי הריאליטי האמריקאי יש את "הבוגדים" (פיקוק). ביקום מקביל, נטול 7 באוקטובר, גם הקהל הישראלי כבר אמור היה להכיר את הפורמט - באדיבות גרסה מקומית עם אסי עזר ורותם סלע בקשת 12, שמן הסתם תישמר לימים שבהם יהיה נעים יותר לדבר על "רצח" ו"בגידה" בהקשרים של משחק. אבל למרבה הצער, אף אחת מהגרסאות הבינלאומיות של המותג הכי מדובר כרגע לא משודרות כאן. ובמקרה של זו האמריקאית, שמשדרת בימים אלה את עונתה השנייה, זה מצער במיוחד: 20 ומשהו שנות ריאליטי מתלכדות שם לצוות אולסטארס מפואר.

    אחרי הצלחת עונת הבכורה, "הבוגדים" האמריקאית הפיקה לקחים וגייסה לקאסט שלה רק יוצאי ריאליטי (פלוס כמה ידוענים זניחים) - בלי שום נוכחות של אנשים מהשורה. כך, יש שם מקום לנציגים, ובעיקר נציגות, מכל אימפריית ריאליטי שמכבדת את עצמה: "הישרדות" (עם האגדה סנדרה דיאז-טווין והאלמנה השחורה פרוואטי שאלואו), "עקרות בית אמיתיות" (עם פדרה פארקס, לרסה פיפן ואחרות), "המרוץ לדראג של רופול" (פפרמינט) ואפילו הפרלמנט הבריטי (ג'ון ברקו). כולם מתגייסים בשיא הרצינות למשחק תיאטרלי של "החפרפרת", רק שכאן החפרפרות נחשפות על ההתחלה וכל התעלומה היא לראות איך הן מסתירות את זה. אפשר רק לקוות שגם כאן יביאו בבוא העת עונה עם הרכב מקומי דומה (רק תדמיינו את המפגש בין נעמה קסרי, נופר מור ודנה רון), אבל בתור התחלה רצוי שאחד מגופי התוכן ירכוש את זכויות השידור לגרסה האמריקאית הממכרת. ובכלל, זה לא משנה מה עוד ייכתב כאן, כי כל מי שהכיר בימי חייו את פרוואטי שאלואו כבר הבין שהוא חייב לצפות בזה.

    פריים אחד למזכרת
    גם ענקים כמו אריק סיני יכולים להגיע למעמד ההדחה של "הכוכב הבא" (קשת 12) - אבל רק הוא לוקח את כוס השתייה שלו יחד איתו לבמה.


  3. רק על עצמם לספר הם יודעים
    לפעמים נדמה שתאגיד השידור הישראלי מתייחס לטאלנטים שלו לא כאל טאלנטים, אלא כאל ילדים הזקוקים לתעסוקה בקיץ. בקייטנת "מוקד 11" (כאן 11), למשל, נורית גפן, שי אביבי, מאיה בצלאל-עסיס, ליאור דיין, אנה ארונוב ואחרים עונים לטלפונים של אנשים מהרחוב שמעוניינים בעצה טובה. גפן מופיעה מדי שישי גם אצל שי שטרן, ומדי פעם גם ב"מה שתגידו" לצד אביבי, בצלאל-עסיס ודיין. אביבי הוא גם הפנים (או הקול) של "בואו לאכול איתי" באותו תאגיד, ובקרוב יתארח שם בחידוש של "שום, פלפל ושמן זית". גם ארונוב תתייצב עוד כמה שבועות במטבח המקומבק. רוצים לעזור לחלשים? ליגאל גואטה מ"מוקד 11" יש גם את "האזרח גואטה". אוהבים לשיר? ריטה מאותו מוקד כבר עשתה "קארפול קריוקי" והתארחה ב"זהו זה" בתחילת המלחמה. מנסים להצחיק? תמיד יש את "סיפורים מהכורסה". למעשה, השאלה היחידה על "מוקד 11" היא איך זה שנועה קולר לא נמצאת בה.

    בהתאם למחויבות של התאגיד להיות קמפיין של בנטון, המוקדנים המוכרים של "מוקד 11" מגיעים מכל קצוות הסלבריטאות הישראלית. יש דתי (גואטה), יש אתיופית (אסתר רדא), יש להט"ב (הראל סקעת) - אבל אין ערבי, לא צריך להגזים - ובעיקר יש מפורסמים עם זמן פנוי ביומן לעוד חלטורה. המשתתפים מרוויחים חשיפה שמוציאה אותם טוב, התאגיד שוב מרוויח פורמט זול עם סלבס, והצופים מרוויחים סיפורים מעוררי מחשבה מהחיים, בהנחה שהם קרו באמת. כי מאחר שהשיחות ב"מוקד 11" משוחזרות בחלקן, ודחוסות לפרקים קצרצרים, כל שיחה מסתיימת באופן חפוז ומופרע יותר מקודמתה. "בטח, אני אקפיא ביציות אחרי שדיברתי שלוש דקות עם אורלי זילברשץ". "אה, אין בעיה, אני איפרד מבן הזוג הנשוי שלי שהתמכרתי לרומן הסודי איתו. תודה רבה על הטיפ, אברהם טל". וכשהאותנטיות כל כך מוטלת בספק, אין מנוס אלא להמליץ: אם אתם ממש זקוקים לעצה ומי שענתה לכם היא דורין אטיאס, תנתקו זריז.

    כי אין מה לעשות, סלבריטאים הם סלבריטאים. רק על עצמם לספר הם יודעים. כל טלפון ב"מוקד 11" נועד בכלל בשביל שהידוען ימצא תירוץ לדבר על חייו האישיים. לזה אפשר להוסיף גם קטעי מעבר בדמות שיחות ברזייה של המשתתפים, שלגמרי במקרה תועדו על ידי המצלמות והוקלטו עם סאונד מיטבי. היחידה שטיפה שוברת שורות, כהרגלה, היא גפן - הלב נצבט כשהיא מספרת לעמיתיה על המפגש עם יהונתן בליל הסדר, זה שבדיעבד התברר בתור האחרון ביניהם, כשהלך לעולמו שלושה ימים בלבד לאחר מכן. איתה, ורק איתה, הקונספט של "מוקד 11" מצליח לעורר קנאה: כנראה שכולנו היינו רוצים להתייעץ עם גפן על זוגיות, הגשמה ומה שרק מתחשק לה. חוץ ממנה, לא ברור מה היה טעם לרכוש פורמט בריטי מטופש כל כך. זה בסך הכל התירוץ המי-יודע-כמה עבור חביבי התאגיד לעשות את הפרפורמנס האישי שלהם, הפעם על חשבון אנשים שאולי באמת צריכים אותם. ובמבחן חוויית הצפייה, קשה לומר שמדובר בתוצר חווייתי במיוחד.

    בשבוע הבא
    אחרי שכבר הייתה אמורה לצאת לדרך בתחילת אוקטובר, סדרת הנוער "מתוקים" מאת אסי עזר עולה באופן רשמי (הוט, 29.1); המאסטרפיס "פול ט. גולדמן", שבלתי אפשרי לסווג את ששת פרקיו לפי ז'אנר מסוים, סוף סוף מגיע ארצה (הוט, 31.1); ואם כבר זכרונות מהימים שלפני המלחמה - דונלד גלובר מוביל את העיבוד הטלוויזיוני של הלהיט הקולנועי "מר וגברת סמית'", שאוטוטו חוגג 20, בתקווה שהפעם ידברו יותר על התוכן ופחות על הנעשה מאחורי הקלעים (אמזון פריים, 2.2).

    צילום תמיר הימן: חדשות 12 / צילום פרוואטי שאלואו: מתוך "הבוגדים", פיקוק / צילום אוראל רביד ואריק סיני: מתוך "הכוכב הבא", קשת 12