עונת האולסטארס הנוכחית של "המרוץ לדראג של רופול" פרצה לחיינו ביוני האחרון עם קאסט שלא מהעולם הזה. בין המשתתפות ניתן למנות כמה מתמודדות שהיו פיינליסטיות בעונותיהן המקוריות וכמה שדווקא לא בלטו בתקופתן אבל חזרו להראות לקהל ולרופול מה הן שוות. אבל מתמודדת אחת באה מורעלת יותר מכל אלה גם יחד: סילקי נאטמג גנאש, מי שהגיעה לגמר בעונה ה-11 ונחתה שוב בוורקרום כדי להוכיח שהיא ווינרית - או לפחות ככה חשבנו בהתחלה.

כעת, היזהרו מספוילרים: מהר מאוד, התברר שסילקי הגיעה לעונת האולסטארס כבויה ומהורהרת. היא לא הדליקה שוב את אותה אש בוערת שהביאה אותה בזמנו לכדי כמעט-ניצחון. "הדיבורים שלי הם מה שגרם לאנשים לא לאהוב אותי, אז אני לא אדבר", הסבירה במרמור, והגיעה למקום ה-11 והעלוב בתחרות.

אבל לרופול היו תוכניות אחרות. "זה משחק בתוך משחק", הוכרז כבר בפרק הראשון לעונה, ולאחרונה התגלה לנו כי אחת המודחות תזכה לחזור לתחרות, ולהתמודד מול ארבעת הנותרות בה. איך זה ייעשה? פשוט מאוד (או בעצם, קשה נורא) - המודחת הראשונה תתחרה במודחת שנייה, המנצחת בדו קרב הנ"ל תתחרה במודחת השלישית, המנצחת בדו קרב הנ"ל תתחרה במודחת הרביעית וכן הלאה. מטרת כל מתמודדת היא לטפס את דרכה עד שתגיע ליוריקה, האחרונה שעזבה את התחרות - ולהוכיח לרופול שהיא קורצה מחומר של סטארית.

אחרי כמה ליפ-סינקים לא זכורים במיוחד הגיע תורה של סילקי נאטמג גנאש לעלות לבמה. היא ירתה שוב את כל חוצפתה ובאופן מפתיע (אך לא מאוד מפתיע, ולסיבה לכך עוד נגיע בהמשך) מיצבה את עצמה שוב כמועמדת ראויה בתחרות כשהצליחה לנצח מתמודדת אחר מתמודדת, גם את אלה שהודחו הרבה אחריה. שישה נצחונות רצופים היו לסילקי עד שהפסידה מול יוריקה, לא פחות. ייאמר לזכותה של סילקי שהיא אכן השקיעה מעל ומעבר ושלפה גימיקים על ימין ועל שמאל: בין השאר, היא שלפה משקה ונשנוש מחזייתה והרכיבה תלבושת חצי-גבר-חצי-אישה עבור הליפ-סינק של "ברבי גירל". אבל איכשהו, כשסילקי עושה את השטיקים האלה (ולא, נניח, מתמודדת אחרת עם נתונים אחרים) זה תמיד מעורר יותר השתאות מצד השופטים.

העניין הוא שכל השבחים שקיבלה אינם בהכרח מוצדקים. כל שפגאט שלה מוציא מהשופטים תרועות מכאן ועד מחר (בעוד שפגאט נחשב לצעד ריקוד שגרתי יחסית בליפ-סינקים של המלכות). ולמה? כי סילקי נאטמג גנאש היא בחורה גדולה, גדולה מאוד וכזו שלא נחשבת לאחד הרקדניות הבולטות בתוכנית. מבחינה אישיותית היא נחשבה בעונתה לנבלית של ממש, ועל כן בעונה הנוכחית היא התעקשה להיות נעימה יותר. חשוב לומר: אין ספק שסילקי השתפרה. היא הציגה יכולות מרשימות בהשוואה למה שהיה מצופה ממנה באופן אישי. היא טובה יותר משהייתה אז. אבל האם זה אומר שהיא בהכרח מוצלחת יותר מהמתמודדות שהיו מצוינות ונחמדות לכל אורך הדרך? האם הניצחוון שלה על עצמה בהכרח משמעו שהיא טובה גם ממתחרותיה?

שאלה דומה נשאלה גם בעונתה השנייה של תוכנית הריאליטי המהבילה "חם, לוהט, רותח!". שלא כמו בעונה הראשונה - בה חלקו כל המתמודדים את הפרס הכספי - בעונה השנייה הובהר כי יהיה רק מנצח אחד, מי שזנח את אורח החיים הסטוציונרי והחליט לנסות ולהתמסר למערכת יחסים משמעותית. כל דיירי הווילה המפנקת התבקשו לומר מי בעיניהם ראוי ביותר לפרס הנחשק. הקריטריון שכיכב בחוות הדעת של הדיירים כולם היה ברור: הם בחרו במי שעבר את השינוי הגדול ביותר. כל הדיירים עשו, ובכן, בערך את אותו שינוי (מי שלא כבר סולק מהבית טרם הגמר) - אז נבחרו אלה שהתחילו מנקודת המוצא הנלוזה והעלובה ביותר.

מתוך "חם, לוהט, רותח!" (צילום: netflix,  יח"צ)
הם ממש לא היו הכי טובים, הם פשוט עשו את השינוי הגדול ביותר. קאם ומרווין ב"חם, לוהט, רותח!" | צילום: netflix, יח"צ

מלינדה, למשל, הייתה מתוקה לאורך כל העונה - היא אמנם נשאבה להרפתקאות מיניות מיותרות אבל לרגע לא פקפקה ברגשותיה המבעבעים למרווין. גם אמילי, שהחשיבה את עצמה כפרפרית לא קטנה לפני ימיה בתוכנית, שמרה אמונים לבן זוגה בבית מהיום הראשון ועד ליום האחרון. אבל בזכות הקדושה המיוחסת לתהליכי שינוי, או במיתוגם הסקסי "נגד כל הסיכויים", מי שהפכו למועמדים הסופיים לפרס הם דווקא קאם ומרווין: אלה שנהגו ברשעות, באגוצנטריות ופעלו על פי גישת שימת-זין על כל הסובבים אותם, אלה שפגעו בבנות זוגם שוב ושוב ושוב - אך הגיעו לסוף העונה כשהם פחות זבלים מאיך שהיו בתחילתה. 

הנטייה הזו מופיעה גם בתוכניות אחרות. קחו לדוגמה את גיא בימקה מ"מאסטר שף", שבישל אוכל בסיסי מאוד אך השתפר לאורך התחרות; עקב עליית המדרגה (המאוד מינורית) שלו, הוא הצליח לעקוף כמה מהמתחרות המוערכות ביותר בעונה, דוגמת מנאל. גם ג'וזי מ"האח הגדול", למשל, עבר תהליך אישי (לכאורה) ותוגמל. הוא למד להיפתח ולהראות לקהל לא רק את "ג'וזי" אלא גם את "יונתן": בהתאם, הוא מצא את עצמו במקום השני בגמר, והשאיר אחריו מתמודד כמו תום חיימוב, אדם מעניין באותה מידה לכל הדעות אבל כזה שפשוט היה חמוד גם בהתחלה: הוא לא הציג שינוי מספיק בשביל לשרת את הצורך של הצופים (או של ההפקה) בקתרזיס שנובע מהשלמתו של מהפך.

המטרה המרכזית בתוכניות ריאליטי למיניהן היא לנצח, כלומר, להיות הטובים ביותר. כך משווקת אותה מטרה בפרומואים ובפרקים: היו מוצלחים וזכו בפרס הגדול. אבל נראה שהמטרה הזו משנה צורתה, והתוכניות מתעדפות את המשתנים לטובה ולא את המוצלחים מלכתחילה. התכונה המבוקשת ביותר מהמשתתפים היא לאו דווקא להיות אלופים בתחומם, אלא להתעלות על עצמם בצורה הזכירה ביותר: להוכיח שהם יכולים להצליח *למרות* משהו (בין אם זה חסם רגשי או פיזי עליהם נדרש להתגבר) ולא פשוט להצליח. אם מתחשבים במובן הבסיסי ביותר של מהי תחרות, השיטה הזו מרגישה כמו נסיגה משונה מאוד מהקונספט.