לפני שבע שנים ראה מדריך הריצה גיא בן דור מודעה: "דרוש רץ עם נשמה", שחיפשה מלווה לבחור עיוור במהלך האימונים. מהמקום הזה הקים בן דור קבוצת ריצה ייעודית, שמטרתה לסייע לאנשים בעלי מוגבלויות להתחיל לרוץ: "כל עוד אדם עומד על הרגליים – מבחינתי הוא גם יכול להיות ספורטאי אולימפי בפוטנציה". ראיון מלא השראה לקראת שידור הסרט הערב בקשת
"כל העניין הוא בעצם להחליף את המילה 'קושי' במילה 'אתגר'", מסביר גיא בן דור, 29, מדריך ריצות ארוכות, שהקים לפני ארבע שנים את קבוצת הריצה לאנשים בעלי מוגבלויות בעמותת אתגרים את נקודת המוצא שלו, "זה משהו שיכול להיות משנה מציאות".
לפני שבע שנים נחשפו גיא בן דור ואביו למודעה יוצאת דופן, שהתפרסמה תחת הכותרת "דרוש רץ עם נשמה". המודעה חיפשה מלווה אתלטי שיסייע לרץ עיוור להגשים את חלומותיו. בן דור, ספורטאי תחרותי בעברו, החליט להיענות לאתגר. "למעשה זו היתה הפעם הראשונה שנחשפתי לעמותת אתגרים. בהתחלה הייתי מדריך סנפלינג, אבל הבחור שליווינו אותו השאיר בי רושם מאוד עמוק. זה עשה לי סוויץ' בראש". מה שהגיע בעקבות אותו סוויץ', תועד בסרטו של אביב הורוביץ, "דרוש רץ עם נשמה", שישודר הערב בקשת.
קבוצת הריצה של עמותת אתגרים | צילום:
רוני כהן
בן דור הקים את הקבוצה, אך ההיענות לא הייתה מידית: "אני ידעתי שמדובר במשהו מיוחד לאורך כל הדרך. בהתחלה היו צוחקים עליי כי הקבוצה היתה הכי קטנה. לשמחתו של בן דור, הקבוצה תפסה תאוצה, כשהמשתתפים הנאמנים החלו להביא אתם חברים לאימונים, והקבוצה הלכה וגדלה ממפגש למפגש.
כמה אנשים מונה כיום הקבוצה? "יש שתי קבוצות שאני מדריך, אחת היא של הריצה ואחת נוספת, של הליכה, שהקמתי אחרי שנה, מתוך רצון לאפשר לעוד אנשים להיכנס לדבר הזה. הריצה עצמה היא לא מהות העניין. המהות היא עצם המפגש. בכל אחת מהקבוצות יש 20 אנשים עם מוגבלויות, ועוד כמות כפולה של מתנדבים שמלווים אותם. ביחד אנחנו מעל למאה איש".
ריצה וכושר הם שני דברים שמקושרים אוטומטית בראש לבריאות ולגוף האדם שנמצא בשיאו – איך בכל זאת בחרת לקשור את המקצוע שלך באנשים בעלי מוגבלויות? הבנתי שריצה לא בהכרח קשורה לטיפוח הגוף ולתחרויות, אלא לטיפוח של הנפש ושל האישיות דווקא. במהלך השנים האלה התגבשה אצלי תפיסה שריצה יכולה להוביל אנשים לא רק ברמה הפיזית, אלא גם להישגים במונחים של התפתחות עצמית".
היו אנשים בעלי מוגבלויות שרצו להצטרף אבל הרגשת שאין לך איך לעזור להם? "הקבוצות הן קבוצות ריצה והליכה. כל עוד אדם עומד על הרגליים ויכול להשתמש בהן – מבחינתי הוא גם יכול להיות ספורטאי אולימפי בפוטנציה. אין מצב שאני אגיד למישהו 'אין לך סיכוי'. תמיד הגישה היא לעורר את האופטימיות. אני רואה את עצמי בתור הבנאדם שמראה להם מה הם יכולים לעשות. בכלל", הוא ממשיך "מי שבא להסתכל מבחוץ על הקבוצה, לא מצליח להבדיל בין האנשים בעלי המוגבלויות לבין המתנדבים. בגלל שהריצה זה ספורט כל כך עוצמתי, אתה פתאום מתנתק מהכל. אתה הופך לסופרמן וזה הקסם שקורה אצלנו".
מה היה הרגע המרגש ביותר שחווית במהלך הפעילות שלך בקבוצה? אני חושב שהרגעים המרגשים בקבוצה, הם דווקא הרגעים שקשורים למסביב של הריצה, לא לריצה עצמה. לפני שנתיים לדוגמה, השתתפנו בתחרות ואח"כ חגגנו יומולדת לעידו, נער אוטיסט. אני מאוד אוהב באירועים כאלה להסתכל מהצד על הקבוצה ועל הדינימיקה. אנשים שחלקם מעולם לא ראו את עידו, מתנדבים, כל אחד מגיע ממקום אחר וכולם ביחד שרים וחוגגים יום הולדת. זו בעצם המהות של הקבוצה. הריצה היא רק תירוץ.
"ההתמקדות מתנתקת מהמסכנות"
במה המפעל הזה גרם לך להסתכל על אנשים בעלי מוגבלויות בצורה שונה? "כשאבא שלי ואני ענינו על המודעה ופגשנו את הרץ העיוור, זו הייתה פעם ראשונה שפגשתי מישהו כזה. לא ידעתי כלום. מה שכן, מאז ומתמיד אני בנאדם שמסתכל על מי שעומד מולי ותמיד נותן לו צ'אנס להראות מיהו, לא קובע עליו דעה. אני חושב שבמסגרת הקבוצה מאוד התחזקה אצלי הנקודה הזו, שמתמקדת ביכולות. כפועל יוצא, התמקדות כזו מתנתקת מהמסכנות".
איך אתה ניגש בעצם לטפל ברגעי משבר בקבוצה, מה ההכשרה שלך? "זה בא בעיקר מניסיון מצטבר של כמה שנים טובות של עבודה. זה משהו עם הרבה תחושות שמכוונות אותי למקום הנכון. הבסיס הוא שעומד מולי בנאדם שקשה לו לראות שלושה צעדים קדימה, לראות את עצמו במקום מוצלח וממצה יותר. השיטה היא לעבוד בצעדים קטנים. ריצה זה דבר מאיים, לכל אחד. כל העניין הוא להפוך אותה לדבר ידידותי, ולייצר חוויה שהיא חיובית".
אחד ממקרי ההצלחה הבולטים בקבוצה הוא ליאב סולומוביץ', הסובל מתסמונת אשר, שגורמת לחירשות ולצמצום שדה הראייה. "מראש קלטתי אותו לקבוצת הליכה", אומר בן דור, "הוא לא רץ מעולם. האימונים הראשונים היו ריצה 30 שניות ואחר כך הליכה. כל שבוע הוספנו כמה שניות לקצב שלו, בליווי מתנדב ושיחות עידוד. הקנינו לו תחושה של ביטחון וכיום הוא אחד הרצים הכי טובים שלנו".
השינוי הגיע, ולא רק בתחום הפיזי. "הוא הגיע מאוד מופנם, לא לחלוטין שלם עם המגבלה, הוא לא היה מסתובב עם מקל ברחוב. דרך הריצה הוא צבר ביטחון עצמי, הרגיש הוא יכול לעשות הכל. כיום ליאב בדרך להיכנס למקום עבודה חדש, יש לו חברה כבר כמה חודשים והוא כבר לא מתבייש במגבלה", מתגאה גיא.
אולה מלמד המופיעה בסרט, מגיעה אל קו הסיום | צילום:
רוני כהן
"הפעילות היא מתוך תחושה עמוקה של שליחות"
אלו תגובות מבחוץ אתה מקבל? "אנשים מאוד מתפעלים מזה. יש איזשהו ניגוד שהוא מובנה. הדרך הכי טובה לשנות את התפיסות האלה, זה לבוא ולרוץ עם האנשים. אני לא שגריר שלהם. הם הנציגים הכי טובים של עצמם, אבל אני, בלי ספק, הפעילות היא מתוך תחושה עמוקה של שליחות, ומתוך אמונה מאוד חזקה בדרך הזאת".
איך העיסוק הזה השפיע על החיים האישיים שלך? "הקבוצה הזו שינתה את החיים שלי. גם את ההתייחסות לסיטואציות בחיים ולקשיים ואתגרים. עשיתי תואר בחשבונאות ומשפטים, הכל מאוד קרייריסטי. הקבוצה לקחה אותי למקום שאני נהנה מדברים יותר פשוטים אבל עם יותר משמעות. מעבר לזה, המטרה שלנו היא להגשים איזשהו חזון, שלכל אחד יש את הסיכוי והאפשרות לממש את הפוטנציאל שלו. אנשים מסתובבים עם פוטנציאל עצום שהם לא מודעים לו. כולנו.
הקבוצה גם הפכה למעין "עסק משפחתי": "אבא שלי מתנדב בולט באתגרים כבר שנים והוא גם מלווה בקבוצה ואמא שלי מתנדבת בקבוצת ההליכה". בעקבות הפעילות בקבוצה, גם הכיר את ארוסתו, שהחלה להתנדב בקבוצת הריצה לפני כשלוש שנים.
עם השנים, פעילות הקבוצה התרחבה מאוד, וכיום פועלות קבוצות בתל אביב, חיפה ובאר שבע. בקרוב, כך הוא מקווה, יקומו קבוצות נוספות ברחבי הארץ. "אני רוצה שעוד אנשים בעלי מוגבלויות יצטרפו. זה מאוד מעצים ומחולל שינוי אמיתי גם בחיים וגם בחברה. פעילות כזו הופכת את העולם לעולם טוב יותר".
