בשמונה השנים האחרונות מוביל "בית אבי חי" מיזם הנצחה אמנותי ייחודי, מרגש ויפהפה, שעושה שימוש באנימציה על מנת להחיות זכרונות מחייהם של חללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה. הפרויקט, "פנים. יום. זיכרון", מפגיש בכל שנה מחדש בין משפחות חללים ליוצרי אנימציה ואנימטורים מוכשרים, וביחד הם הופכים רסיסי זיכרון מהנופלים לסרטונים מאויירים מרהיבים שישארו איתנו לנצח.
"כולנו מדחיקים את הזמניות ומתעדים את חיינו בלי הרף, אבל מה באמת אנחנו זוכרים?", שואלת יטבתה פייראיזן-וייל, מנהלת המיזם, "הפרויקט מבטא את האמונה שכל עוד מישהו זוכר אותנו, אנחנו חיים. באנימציה גלום כוח נדיר לברוא עולם ולהחיות רגעים אבודים, והסרטים שנוצרו בפרויקט מסיטים את המבט האוטומטי שלנו מדיווחי המוות, מהגבורה, מרגעי הקרב אל רגעי החיים". אפשר לומר זאת בקול רם - החיבור בין אנימציה לשכול לא מרגיש טבעי, אבל כשצופים בסרטים העוצמה שלהם מורגשת. "אנחנו מקווים שהסרטים האלה ימהלו את שפת הזיכרון הרשמית ויקלפו לרגע את המדים ויאזרחו את הנופלים".
השנה מצטרפים לפרויקט חמישה סרטים שמספרים את סיפוריהם של ליאור נתן (נהרג במלחמת יום הכיפורים, 1973), מירה בן ארי (נהרגה במלחמת יום העצמאות, 1948), יובל הראל (נהרג במלחמת לבנון הראשונה, 1982), עמית יאורי (נהרג בצוק איתן, 2014 ) ומשה יצחק טובל (נהרג במלחמת יום הכיפורים, 1973).
לזכרה של מירה בן ארי (1926-1948 )
מירה בן ארי עלתה לישראל מברלין כשרעיון תקומת העם היהודי מסעיר אותה. היא יצאה עם קבוצת חברים להקים את קיבוץ ניצנים בשנות הקמת המדינה, שהיו שנות מלחמה סוערות, ובמהלכן התאהבה, התחתנה והביאה לעולם את בנה הבכור. שבועות ספורים לאחר קום המדינה, במלחמת העצמאות, יצאו חברי הקיבוץ להגן על האזרחים בו ובעקבות הקרבות הקשים פינו את כל הילדים והנשים. מירה, שתפקידה כאלחוטנית היה הכרחי, בחרה להיפרד מבנה ולהישאר להגן על הבית. היא לחמה עד רגעיה האחרונים. הסרט מתאר את הדיסוננס שבחייה, מצד אחד לוחמת פלמ"ח ומצד שני אמא לילד קטן בשגרת המלחמה.
יוצרת: דניאלה שרר
לזכרו של ליאור יונתן (1952-1973)
ליאור, בנם הבכור של צפירה והמשורר נתן יונתן, היה ילד טבע ומלידה היה מחובר לאדמה, לכנרת, לבעלי החיים ולנוף. הוא בילה עם חבריו לא מעט במסעות, ליקט פטריות, רץ אחרי פרפרים ופגש בעלי חיים. באחד מהטיולים עם חבריו הם מצאו נחש, ואחרי שההתרגשות והפחד נרגעו, רצו החברים להרוג אותו, אך ליאור עצר אותם והתעקש לשחרר אותו לחופשי. ליאור נפל במלחמת יום הכיפורים.
יוצרות: גל חלקאי ושולי תגר
לזכרו של משה יצחק טובל (1973-1952)
כמה שעות אחרי שהתחילה מלחמת יום הכיפורים, ובזמן ששירת במוצב המזח, חדר רימון מצרי לתוך העמדה. "אין זמן לחשוב. יש לך ארבע שניות וחצי לברוח", סיפר אחד הלוחמים על האירועים. טובל בחר לקפוץ על הרימון ולספוג את הרסיסים, כך, הציל את חיי חבריו, שהמשיכו בזכותו להילחם ולבסוף גם להדוף את המצרים.
טובל גדל בבני ברק והיה לו חיבור חזק לעולם הקודש, עם זאת, רכש חיבה לתחומים הנתפסים במגזר חרדי ככאלו המשתייכים לעולם החילוני, ואהב לשחק כדורגל ולהאזין לאריק איינשטיין. טובל התגייס ב-1971 ושירת בגלגול הראשון של הנח"ל החרדי.
הסרט לזכרו מסופר מנקודת מבטה של אחותו הקטנה, ציפורה. דרכה אנחנו מתוודעים לשילוב בין העולמות ולדמותו הייחודית. "הוא היה הצנחן היחיד בכל בני ברק", סיפרה, "זאת הייתה גאווה לראות חייל בבני ברק".
יוצרים: סטודיו פלונטר
לזכרו של עמית יאורי (1993-2014 )
המשפט שמתאר את עמית בצורה הכי טובה הוא "מים שקטים חודרים עמוק". בקורס הצלילה גילה עמית עולם חדש, והתאהב. המים, השקט, הרוגע, הטבע - הכול התחבר, והים השיב לו אהבה. כל חוויית צלילה הייתה מלאה גילויים והפתעות. הוא מצא אוצרות, גרם לחיות מים מפחידות לחייך והיה מאושר. עמית חלם את ההמשך: חופשות צלילה ארוכות עם אבא ועם החבר הכי טוב, שנדבק אף הוא בתחביב. העתיד היה צלול וכחול, עד שנגדע כאשר נפל במבצע צוק איתן.
יוצרת: דפנה אוודיש
לזכרו של יובל הראל (1982-1962)
יובל נהרג במלחמת לבנון הראשונה, יום אחד אחרי שנפל שכנו בעל אותו השם בדיוק. הסיפור הטרגי על בלבול מודיעי הנפגעים הונצח בזיכרון הקולקטיבי של יובל והאפיל על הזיכרון שלו כילד וכאדם. נדמה שטעות הדיווח המצמררת האפילה על האבל הפרטי של כל אחת מהמשפחות. הסרט מבקש לעשות תיקון ולראשונה להנציח את יובל.
על הסרט: יובל בן הארבע יוצא לקניות עם אביו בקניון, נסחף אחרי המראות הססגוניים והולך לאיבוד. ברגעים הללו, הוא יוצא למסע ומגלה עולמות חדשים, בזמן שאביו מחפש אחריו, מוטרף מדאגה. לבסוף מוצא יובל דרך יצירתית להתאחד עם אביו.
יוצרים: עופר וינטר ושמעון אנג'ל, סטודיו דוב אברמסון.
ניהול המיזם: יטבת פייראיזן וייל / ריכוז והפקה: לירן ליפשיץ / ליווי אומנותי: אוסי ולד