בעולם יש כ-30 מיליון אנשים שחוו מוות קליני ושרדו כדי לספר על כך. כ-25 אחוזים מהם מתארים חוויה חוץ גופית לא מוסברת, שמפרטת את שהתרחש בחדר הניתוח, בעוד הרופאים נאבקים על חייהם. חלקם זוכרים לפרטי פרטים מה אמרו המנתחים, איזה צבע היה החלוק שלבשו וכיצד הם עצמם הגיעו אל שולחן הניתוחים כשהיו מחוסרי הכרה. ישנם מקרים שהחולים אף מפרטים על השלב הבא – מעבר למנהרה חשוכה שבסופה עולה מן אור, מעין אופטימיות שמתנגשת עם המוות שבקצה המנהרה.
חוקרים רבים ניסו להסביר מדעית את התופעה, אך לרוב הממצאים לא הגיעו למסקנה חד משמעית, ולכן הציעו לקיים מחקרי המשך. כך למשל קשר אחד המחקרים את חווית סף המוות עם העלייה ברמת הפחמן הדו-חמצני, שגרמה לטענת החוקרים להזיות. העלייה הזו היא בגדר סמן לכך שהדם אכן חזר למוח, לאחר שהלב הפסיק לפעום. מחקר אחר הציע כי המנגנון הפיזיולוגי במוח, שפועל במצבים של כמעט מוות, הוא זה שמוביל לתפיסה חיה של אירועים מדומיינים בהיסטוריה של האדם. אך גם במקרה זה, מסקנות המחקר לא היו חד משמעיות, שכן הקו האחיד בין ההזיות של חולים, אשר חוו אירועים שונים בחייהם, עדיין נשאר תמוה.
גם בפרק הרביעי של "המתמחים" היינו עדים לתיעוד נדיר, בו אדם חווה מוות קליני עם הגיעו לחדר הטראומה שבבית החולים שיבא תל השומר. הוא אמנם לא נשאר בין החיים כדי לספר על מה שעבר, אבל חולה אחרת ששנים קודם לכן חוותה מקרה דומה, באותו בית חולים ממש, החליטה לשתף באירוע שרוב האנשים עדיין מסרבים להאמין בו. זה הסיפור שלה.
"זה קרה באוגוסט 99, לפני 18 שנה", נזכרת דנה (שם בדוי) ביום בו התמוטטה באמצע ביקור אצל קרובי משפחתה, "ערב יום שישי, כניסת השבת, אני זוכרת שכאב לי הראש מאוד ופתאום נפלתי, איבדתי את ההכרה". באמצע החיים ובלי התרעה מוקדמת, התפוצץ לדנה כלי דם במוח, שגרם לדימום מסיבי וללחץ דם גבוה שעלה מעל ל-200. "זה נקרא אנוריזמה (מפרצת)", היא מסבירה, "אני לא יודעת אם נולדתי ככה או שבמשך החיים יצא שדפנות כלי הדם שלי היו מאוד דקות".
את השבוע שלאחר ההתמוטטות העבירה דנה מחוסרת הכרה במיטת האשפוז. בתחילה היא הובהלה בדחיפות לבית החולים לניאדו שבנתניה, אך לאחר מספר בדיקות הבינו הרופאים את חומרת המצב, והחליטו להעביר אותה למחלקה הנוירולוגית במרכז הרפואי שיבא בתל השומר. "אחותו של בעלי נסעה איתי מלניאדו לשיבא, היא סיפרה לי שבדרך דיברתי עם אבא שלי – הוא נפטר לפני 40 שנה".
דנה אמנם הייתה מחוסרת הכרה באותו הזמן, אבל עם החזרה לחיים שבו לה גם הזיכרונות, או יש שיכנו אותם ההזיות, מאותו מעבר בין בתי החולים. "אני דיברתי איתו", היא נזכרת באירוע המטלטל אותו חוותה, "הייתי בהרצאה, באותו אולם הרצאות שבו למדתי באוניברסיטה כשהייתי בת 20, ישבתי בשורה הראשונה והמרצה היה מאוד מאוד גבוה, הסתכלתי עליו כאילו אני מסתכלת לשמיים. ידעתי שהמרצה הזה היה אבא שלי. אני לא יודעת באמת אם זה היה לפני או אחרי הניתוח".
כשהגיעה לשיבא הצוות הרפואי העביר אותה בדיקות שנמשכו יומיים שלמים. לבסוף, הוחלט לנתח אותה כדי לתפור את כלי הדם שהתפוצץ מחדש. "הגוף שלי לא תפקד כי לא הייתה זרימת דם נורמלית", היא מספרת, "עשו לי תספורת, חצי מהראש שלי היה בלי שיער, זה היה מצחיק להסתכל עליי. אחרי הניתוח הראשון הם ניתחו אותי שוב פעם כדי לנקות את המוח מהדם".
"ריחפתי במנהרה שבסופה ראיתי אור בצורת משולש"
זיכרונות מהניתוח אין לדנה, אבל את חווית סף המוות שהיא מתארת, תיעדו חולים רבים שחזרו לחיים, והוגדרו על ידי המנתחים כניסים רפואיים של ממש. "הלכתי בדרך שדומה למנהרה", היא משתפת כאילו היה זה רק אתמול, "בסופה ראיתי אור בצורת משולש, והבנתי שאני הולכת לקראת מה שנקרא העולם הבא. הלכתי לשם בקלילות, הרגשתי כאילו אין לי גוף, כי הגוף שלי הרי היה חולה. וכאן פתאום הרגשתי שאני טסה, כאילו היו לי כנפיים".
"הגעתי לאור המשולש וראיתי שולחן עם שלושה גברים ושתי נשים, הם היו לבושים בחליפה שמזכירה מאוד שופטים, זאת הייתה נראית כמו מן וועדה. לא דיברנו בינינו, התקשורת הייתה דרך המחשבה, מן טלפתיה. הם אמרו לי: 'הגעת, ועכשיו תחזרי בחזרה'. אני זוכרת שעשיתי מן תנועה עם הכתפיים כאילו 'מה לעשות – אם אתם אומרים' וחזרתי בחזרה".
את הדרך חזור דנה מתקשה לשכוח. כמו אל עבר האור התחושה הקלילה והאופטימית ליוותה אותה לאורך כל המנהרה, החזרה לחיים הייתה ההיפך הגמור. "אני לא זוכרת שלא רציתי לחזור", היא מסבירה כשאני שואלת אם רצתה לעזוב הכל ולשהות באותו עולם. "הם אמרו לי לחזור אז הקשבתי להם, אבל כשהלכתי באותה המנהרה היה לי מאוד מאוד קשה, בקושי הצלחתי ללכת".
שבוע שלם התנדנדה דנה בין החיים למוות. שבוע שזכה לסוף טוב כששבה לבסוף לחיים, ונזכרה לאט לאט בכל מה שחוותה. היא עדיין איבדה את ההכרה לעתים תכופות, וכאבי הראש היו עניין שבשגרה, אבל את סכנת החיים היא השאירה באורח פלא מאחוריה. בנוסף לכאבים, דנה ראתה עולם כפול דרך עיניה במשך שבועיים. הרופאים הסבירו לה שזאת התוצאה של סם ההרדמה החזק שטשטש אותה לחלוטין.
"היה לי ממש קשה," היא נזכרת בתקופת ההחלמה הראשונית, "הגוף שלי סבל מחוסר איזון כי הצטברו לי במוח יותר מדי נוזלים. זאת הסיבה שגם כאב לי הראש ממש, הגוף שלי יצא מאיזון, לא היה לי שיווי משקל. אחר כך הרופאים הוציאו לי חלק מהנוזל, זאת הייתה פרוצדורה נוראית, הטיפול מאוד מאוד כאב לי".
"אמרו לי שאני צריכה לשמור על בעלי"
לצד הכאבים, הזיכרונות החלו לשוב אליה. היא נזכרה במרצה שייצג עבורה את אביה, במנהרה ובוועדת השופטים שהגדירה כי זמנה עדיין לא הגיע. ומלבד כל אלה, נזכרה גם באזהרה שקיבלה: "הייתה לי שם עוד פגישה עם מישהו, הוא אמר לי שאני צריכה לשמור על בעלי. לא הבנתי למה אבל אמרתי לו שאני אשמור עליו. רק אחר כך הבנתי את הסיבה".
"היום בעלי לא בין החיים. כבר שבע שנים. הם ידעו את זה ואני לא הבנתי. לא הבנתי למה דווקא הוא, כי בדרך כלל אומרים לשמור על הילדים, יש לי בת אחת וארבעה בנים, והם אמרו לי לשמור על בעלי. כל החיים נותנים לנו סימנים ואנחנו לא מבינים, רק בדיעבד כשמשהו קורה אבל לא באותו רגע".
"אפילו הרופאים לא האמינו שחזרתי לעבודה אחרי שלושה חודשים"
כמו בכל מקרה של נס רפואי, גם כאן התדהמה הכתה ברופאים אחרי שדנה חזרה לתפקוד מלא, כמה חודשים בודדים ממועד הניתוח. "אחרי חודש, כמעט חודשיים באתי לבדיקה אצל הרופא שניתח אותי, הוא ניהל בזמנו את המחלקה, וכשהוא ראה אותי הוא היה בהלם שאחרי כל כך קצת זמן אני בסדר והולכת לבד. הרופאים אמרו שהם עשו עבודה מצוינת, כי כשתופרים את כלי הדם יש סכנה שיגעו בעצבים, ומשם זה יכול להוביל לשיתוק. זה מאוד מסוכן, והם עשו את העבודה שלהם ב-100 אחוז, הם אפילו לא חשבו שזה יצא כל כך טוב".
חודש אחרי המפגש עם הרופאים, ושלושה חודשים בלבד לאחר הניתוח, דנה חזרה לעבודה, לשגרה היומיומית ולחיים נורמטיביים לחלוטין. אבל הנס הרפואי שקרה לה עדיין תמוה בעיניה ובעיני הקרובים לה.
את החיים שאחרי החוויה החוץ גופית, דנה מעריכה הרבה יותר. היא נשארת חזקה למרות כל המכשולים שחוותה בדרך, ועדיין הולכת בקביעות לקבוצה הרוחנית שחיזקה אותה עם השנים. בין אם הזיכרונות שחוותה בזמן המוות הקליני הם אמיתיים או רק הזיות רגעיות, קשה להתווכח עם אין ספור העדויות האחרות, שמתארות חוויה כמעט זהה לשלה בכל המקרים.
