את הקיץ האחרון אף אחד מאתנו לא יכול לשכוח. מה שהתחיל ביוני, עם חטיפת שלושת הנערים גיל-עד מיכאל שַׁעֶר, נפתלי יעקב פרנקל ואיל יפרח, הלך והסלים עד למבצע "צוק איתן" עם אלפי נפילות טילים, אזעקות והרבה יותר מדי מוות. ובתוך כל אלה, כמעט בלי שנרגיש, ארז הסופר סייד קשוע את מטלטליו, ועזב אותנו.
כמה חודשים מאוחר יותר, כבר יש מלים כואבות לדבר את ההליכה הזאת. "אני מסתכל על העזיבה כטראומה מאוד גדולה, כמו להיות פליט חסר תקוה בניו יורק. מצד שני, אושר גדול שאני לא נמצא בארץ". התחלנו לצלם אותו ביומו האחרון בארץ, באחד מימיו הטרופים של "צוק איתן", ממש עד שעלה עם משפחתו לכבש המטוס, ביום צילומים שכאילו ריכז ותמצת את כל חייו. את הבוקר העביר באריזות אחרונות בדירת משפחתו בשכונה "יהודית טובה" בירושלים, ממש כמו אמג'ד, גיבור עבודה ערבית המסתחבק עם שכניו היהודיים ומנסה להתערות ביניהם. משם נסע סייד לצילומים אחרונים של סדרת הטלוויזיה החדשה שלו, שגם היא מתכתבת עם חייו האמיתיים, ובערב נסענו איתו לטירה, שם בילה את השעות האחרונות בארץ עם בני משפחתו, אחיו, אמו ואביו.
רגע הפרידה מאביו היה מרגש עד דמעות. נדמה לי שאין אדם, יהודי או ערבי, שוודי או יפני, שלא יכול להזדהות עם העצב העמוק שכרוך בפרידה כזאת, בידיעה שבקרוב יפרידו בינך ובין האהובים עליך אלפי קילומטרים עליהם יגשרו רק שיחות טלפון, רק הקול, ללא מגע. אותה פרידה קיבלה משמעות עמוקה אף יותר כשאביו של סייד חלה כעבור מספר חודשים והתאשפז בבית חולים, עד שנפטר בחודש שעבר.
דרוויש קשוע, אבא שלו, היה דמות מפתח בחייו. כפי שביטא סייד את הערבים הישראלים בני דורו, כך גילמו חייו של אביו את המשקעים והסתירות בהן חיו ערביי הארץ דור לפניו. מצד אחד, היה אביו של סייד פעיל פוליטי במפלגת מק"י (המפלגה הקומוניסטית הישראלית, היום חלק מחד"ש), ומצד שני, דחף את בנו להשתלב בחברה היהודית ולפרוץ את גבולות הכפר, כאשר שלח אותו בגיל 16 ללמוד בפנימייה למדעים ואמנויות בירושלים. באחד מהראיונות שערכנו אתו במהלך הצילומים, חוזר סייד לימים הראשונים שלו בפנימייה: "אני זוכר את הריח של הפנימייה החדשה, שאני פותח את דלת הזכוכית הענקית הזאתי ונכנס לעולם חדש לגמרי. הריח, זה מה שהכי זכור לי מהימים הראשונים. ריח של עולם חדש. צחקו עלי מאוד, כבר על ההתחלה, על הבגדים שלבשתי, מה שנקרא מיטב אופנת קלקיליה, על הדרך שדיברתי בה עברית. זאת הייתה פעם ראשונה שאני מתחיל קצת להבין מה המשמעות של להיות, של להיות ערבי, של להיות איום, של להיות זר. זה היה סיוט, באמת, אתה יודע, באמת זה היה סיוט. אני לא רציתי להיות שם. אחרי כמה ימים ואחרי כמה שבועות ואולי במשך 3 שנים לא רציתי להיות שם. אבא שלי חשב תמיד שאני יכול לעשות כל מה שאני רוצה. זה היה מבחינתו משפט קבוע. כאילו מה שאתה תחליט ללמוד ומה שאתה תחליט לעשות בחיים אתה, אתה יכול. לא רציתי לאכזב אותו, רציתי להראות לו שאני מצליח שם ושאני לא סובל שם".
במידה רבה משחזר סייד את התקופה ההיא עכשיו, במעבר שלו לארצות הברית. בטוריו האחרונים בעיתון "הארץ" כתב סייד על ההתאקלמות שלו. בהומור החכם שכל כך מאפיין אותו וקשה להישאר אליו אדיש, תיאר חבלי קליטה שכל ישראלי שאי פעם ניסה לגור בחוץ לארץ חווה על בשרו – החל מהקושי של הפקידים האמריקאים לבטא את שמו, דרך הניסיון הנואש להבין כמה זה לעזאזל אינץ', ועד לתימהון הגדול מול הנימוס המופלג של הנהגים בכבישים. אבל כמה שבועות ומספר טורים אחר כך, הרגיש סייד שהריחוק מישראל מקשה עליו להמשיך לכתוב, והפסיק את כתיבת הטור.
בפברואר נסענו אליו. מערכת הבחירות בארץ הייתה אז בשיאה, רווית עימותים סוערים השמצות וספינים שרק הרחיבו יותר את השסעים בחברה בארץ, והיינו סקרנים לראות האם למרות המרחק, הגיעו הדי ההמולה הזאת גם לסייד, ואולי דווקא משם, מלב האמריקנה, הוא מצליח לראות משהו שאנחנו מפספסים. בשמפיין, העיירה הקטנה בה הוא מתגורר כעת עם משפחתו באזור שיקאגו, היה החורף בעיצומו והכל היה מכוסה שלג לבן, אמריקאי כזה, שלא מזכיר במאומה את החורף הישראלי החם. "יכול להיות שהפכתי להיות קצת יותר סלחן כלפי הארץ עכשיו מרחוק, יכול להיות שסוג של תקווה שוב מבצבצת וצריך לגדוע אותה מהר כי יכול להיות שאין מקום לתקווה... אולי באמת יהיה שם יותר טוב יום אחד. אין לי סיבות לפתח תקווה מחדש. אין לי שום סיבה אובייקטיבית לפתח תקווה מחדש. אבל כנראה שאני לא מסוגל לרמוס את התקווה עד הסוף".
סייד מנסה לאט לאט להתנתק מהארץ, קרוע בין הגעגועים לבין החיים המשתנים במקום החדש שלו. מתגעגע לקרן נויבך, אבל מתרגל כבר לתוכניות רדיו אמריקאיות אווריריות. כך הולך ונמתח חוט השייכות שעוד קושר בינו ובין ישראל. "אתה יודע, יכול מאוד להיות שהתחושה הזאת שהפסדתי בקרב של החיים אולי - של לנסות ליצור משהו חדש מהמולדת הזאתי ולנסות כן להוכיח שאפשר ביחד ושאפשר לחלוק את הארץ הזאתי - תחושת הכישלון היא מאוד בעייתית. להרים ידיים זאת תחושה מאוד קשה. אשקר אם אני אגיד שלא היה ממד של עשייה פוליטית בכתיבה שלי". בינו לבינו, מתלבט סייד ותוהה עד כמה יוכל למתוח את החבל, עד כמה יוכל לתת ביטוי לזעם המבעבע בו, ועדיין להישאר אהוב ולהצליח.
"מדינת ישראל בעיני היא לגיטימית בגלל האנשים שחיים שם. לא בגלל הרעיון שלה ולא בגלל הדרך שהוקמה ולא וכמובן שלא בגלל הפשעים שהיא עשתה בדרך. היא לגיטימית כי חיים שמה אנשים. אנשים שיכולים גם להיות טובים ויכולים להיות גם קצת גזענים אבל חיים שם אנשים שחייתי איתם, ולאנשים האלה כמובן זה לגיטימי ויש להם זכות לחיות. הממשלה, אני חושב, הופכת את מדינת ישראל לפחות ופחות לגיטימית".
לא לקחת ללב, ולעולם לא להרגיש שייך
הקיץ האחרון דווקא התחיל באופן מבטיח. סרט הקולנוע "ערבים רוקדים", המבוסס על ספרו של קשוע, עמד לצאת לבתי הקולנוע, ספרו האחרון תורגם לשפות רבות וזכה להצלחה בעולם, והצילומים לסדרת טלוויזיה חדשה שיצר היו בעיצומם. אבל המתיחות שהלכה וגברה טרפה את הקלפים והגאות בגילויי האלימות והגזענות כלפי ערביי ישראל, הפכו את המילים של סייד לחסרות אונים, ויצרו מציאות שאף פאנץ' לא יכול לרכך. גם הטורים שלו בעיתון הפכו קודרים יותר ויותר, ונתנו ביטוי לסערה המתחוללת בתוכו, לחיבוטי העזיבה.
עוד לפני כן תכנן קשוע לנסוע לשנה לארצות הברית, שם הציעו לו משרות הוראה באוניברסיטת אילינוי ובאוניברסיטת שיקאגו. אבל לנוכח המצב בארץ, מה שהתחיל כשנת אוורור מתוכננת באמריקה, הפך להשתקעות מחדש.
באחד הטורים האחרונים שלו, לפני שנסע, הפליג סייד בתיאור החיים החדשים הצפויים לו באמריקה: "אני אכתוב באנגלית, אני אתחיל לכתוב סיפורי אהבה, מזג האוויר יהיה מאורע מחולל, השלג יהיה דמות מרכזית, ומי אמר שאני צריך לכתוב בכלל? אני אלמד קצת באוניברסיטה ואחר כך אמצא לי עבודה. אני יכול לעשות כל דבר, לא אכפת לי. אני מוכן לשטוף צלחות, להחליף צמיגים ולנקות שירותים. אני יכול להיות נהג מונית ולגור בצנעה בעיירה קטנה, אני אהיה נהג אדיב עם מבטא. אם הנוסעים ידברו איתי אני אענה להם בחזרה, ואם ישאלו מאיפה המבטא, ומאיזו ארץ אני בא, אספר להם שאני בא ממקום מפחיד בו אנשים בחליפות ומדים קוראים להמונים לשנוא, להרוג, לגזול ולנקום, לפעמים בשם הדת, לפעמים בשם הלאום, והכל למען עתיד הילדים של המקום. במונית אני אקשיב רק למוזיקה, מצדי שזו תהיה אפילו מוזיקת קאנטרי, אבל לעולם לא לחדשות. אסור לי לדעת מי הם הפוליטיקאים של המקום החדש, אסור לי להכיר את שמות כתבי החדשות, המגישים והפרשנים, אסור לי להתעניין בדעותיהם, בעמדותיהם ובהשקפת עולמם. אני אשתדל להיות שם לעולם תייר. לא לקחת ללב, ולעולם לא להרגיש שייך".
וזה עובד, כמעט. אירועים אקטואליים גדולים המתרחשים בארץ (וקרו לא מעט כאלה בחודשים האחרונים) מושכים אותו בבת אחת חזרה. כך היה, למשל, כשצפה בעימות בין ראשי המפלגות שערך ערוץ 2 לקראת הבחירות, בו הטיח אביגדור ליברמן באיימן עודה, ראש הרשימה המשותפת, שהוא "גיס חמישי". רגעים כאלו רק גורמים לסייד להישאר בארצות הברית ולא להביט לאחור.
כשפגשנו אותו, הוא החל ללמד את הסמסטר השני שלו בקורס "עברית למתקדמים" (במבטא ערבי, כפי שהוא נוהג לציין), והיה בעיצומו של מסע הרצאות מצליח בקמפוסים שונים ברחבי ארצות הברית. גם נג'את, אשתו, המוכרת לקוראיו הנאמנים, כבר בנתה לעצמה שגרת חיים במקום החדש, ושלושת ילדיו, שנקלטו בהצלחה במסגרות החינוך האמריקאיות, פטפטו בחופשיות מעוררת קנאה באנגלית. אבל כמו שקורה הרבה בכתיבה שלו, כך גם כעת, משהו בכל זאת הציק לסייד, איזה תדר פנימי לא הפסיק לצרום בו. תדר הגעגועים. ובמיוחד לדבר אחד: לעברית.
באופן אירוני, למרות שסייד משתדל להתרחק מהישראליות שלו ומהקונפליקט היהודי-פלסטיני, הוא מוצא עצמו מוקף שם ישראלים, ביניהם חברים ישראלים חדשים מקהילת עובדי ההייטק בשמפיין, יורדים ישראלים הממלאים בהמוניהם את ההרצאות שלו ואפילו ישראלים לעתיד בדמות סטודנטים שלו ששוקלים לעשות עלייה. בדרך זו הוא מגלה, כנראה, כמה חזקים הם הכבלים הקושרים אותנו אלה אל אלה, היהודים והערבים הישראלים, אפילו מעבר לים.
מצד שני, הוא נותר אדיש למציאות החדשה שלו. לא יודע אפילו איך קוראים לראש העיר, לא שונא אף אחד. בניגוד לירושלים, בה גואה המתח הגזעי והדתי, המתיחות היחידה שהוא חווה כרגע בשמפיין היא מול אוספי האשפה ששלחו לו מכתב התראה על כך שאין הוא מקפיד על הפרדת פח המחזור מהפח הרגיל. אה, וישנו גם עניין העישון, המוכר לכל המעשנים שביקרו בארצות הברית בשנים האחרונות. בימים בהם הוא ממש מתגעגע לארץ, מעשן סייד בהפגנתיות באזורים ציבוריים, בתקווה שייתפס ויגורש בכוח חזרה ארצה.
מה רע לי פה? אני לא יודע
כשמדברים על בריחת מוחות, מתכוונים בדרך כלל למדענים, אנשי הייטק ואקדמאים שעוזבים את הארץ, וגורמים בלכתם לירידה ברמת המחקר והפיתוח בתחומיהם. אבל מה קורה כשעוזב אותנו סופר מחונן? איך אפשר למדוד את הנזק שנגרם לנו, את המרחב התרבותי שמצטמצם, את האפרוריות שתופסת את מקום המילים שלא ייכתבו?
השאלות האלה מתחדדות עוד יותר כשמדובר בקשוע, יוצר סדרת הטלוויזיה "עבודה ערבית", סופר מצליח ("ערבים רוקדים", "גוף שני יחיד") ובעל טור פופולרי בעיתון "הארץ" (בקרוב ייצא בהוצאת "כתר" ספר ובו אוסף מטוריו של קשוע). דווקא מתוך הכתיבה האישית שלו, רווית ההומור והצינית, הצליח סייד בשנים האחרונות לבטא את הקיום המורכב, האבסורדי לעיתים, של אזרח ערבי ישראלי במדינת ישראל. בכך, הפך סייד לגשר הכמעט אחרון בין יהודים לערבים בארץ הזאת – בן הכפר טירה שחצה את הקווים והגיע אל לב התקשורת הישראלית, עד לפריים טיים של ערוץ 2, ומשם הצליח להראות לנו את מה שאנחנו נוטים לשכוח - כמה אנחנו בעצם דומים זה לזה. כשגשר אחרון כזה נשבר ומסתלק, חשוב לשאול מה זה אומר עלינו ועל הסיכוי לכונן אי פעם דו קיום בארץ הזו.
"אני מנסה לחשוב מה רע לי בשמפיין, אני גם לא יודע מה רע. מה רע לי פה? אני לא יודע. כעיקרון שום דבר לא רע פה. הילדים, טוב להם, מערכת החינוך טובה מאוד בשמפיין, יש לי עבודה מאוד נוחה ומאוד נוחה, לא צריך לדאוג כלכלית בשביל לחיות פה טוב מאוד".
אז למה אתה כותב שאתה מתעורר כל הזמן בבעתה איומה?
"פה? כי עדיין אכפת לי".
ממה אכפת לך, עדיין?
"מהמקום הרע הזה שנקרא בית".
הכתבה המלאה תשודר ביום שני הקרוב ב-21:00 ב"עובדה"