ישי הדס, מפיק פרסומות מהוד השרון, הצטרף לפני שבע שנים לחבר גיאולוג, בסיור מדעי באתיופיה. השניים חרשו את צפון אתיופיה בג'יפ ונקלעו ערב אחד לאפדרה, עיירת פחונים שרוב תושביה הם פועלים במכרות המלח הסמוכים. כמנהג המקומיים הם נכנסו לבר מקומי. לקח להם רגע להבין שבבר הזה גם המלצריות הצעירות היו למכירה.
זה לא יוצא דופן באתיופיה. העוני והאבטלה דוחפים ילדות, נערות, נשים וגם ילדים ונערים להגר מהאזורים הכפריים לעירוניים. כשהם לא מוצאים גם שם עבודה, בלית ברירה, הם מוכרים את הדבר היחידי שיש להם - את גופם.
זה היה גם סיפורה של סופיה (סופי) נגיטאו טיסאי, שהגיעה לאפדרה כחודשיים לפני שנחת שם באקראי הג'יפ של ישי. אביה של סופי נפטר כשהייתה ילדה, והיא נשארה לטפל באמה החולה. כשהייתה בת 15 גם אמה נפטרה, והיא נותרה יתומה. בכיתה ט' נאלצה להפסיק ללמוד ולצאת לחפש עבודה. לאפדרה היא הגיעה בגפה. "לא רציתי את העבודה הזאת, הייתי מודעת שהמקום לא טוב בשבילי, פשוט לא הייתה לי בחירה אחרת", היא מספרת. "רק לחשוב על זה שהייתי במקום כזה בגיל כל כך צעיר...".
כשישי וחברו הגיעו לבר, הוא מספר, "מישהו אמר לנו, 'יש כאן אחת חדשה, בשר טרי'. היה לי ברור שהיא למכירה - בצורה שהם מדברים, בצורה שהם מתייחסים. אישה שבאים ונוגעים בה, ופתאום היא חייבת לשבת בשולחן. היא לא יכולה לתת לו סטירה, היא לא יכולה לקום. כמה כוח זה דורש בשביל לקפוא במקום שמה. החבר'ה האלה- זה צחוקים בשבילם. ואני לא יכול להגיד להם 'זונות, תורידו ממנה את הידיים'. פתאום הייתה לי תחושה חזקה של אסון, שחייבים לעשות משהו, שאי אפשר שזה יהיה ככה".
מה בה גרם לך להגיב ככה?
"היה משהו בסופי, לראות ילדה כזאת, קטנה ושברירית, בסיטואציה הדוחה הזאת... פתאום קפץ לי לראש, וואלה אולי אפשר להוציא אותה מפה, לתת לה חיים. לתת לה צ'אנס. משהו בפאסיביות הזאת שלה, בקבלת הדין הזאת, כאילו שאין אופציות- הוא שם עליה יד, והיא בקושי נרתעת. מצד אחד אתה רואה שהיא רוצה להירתע, מצד שני היא כאילו לא יכולה. זה מקומם. וזה לא צריך להיות ככה - זה לא משמיים. היה שם משהו בלתי נסבל. פשוט לא יכולתי להשאיר אותה שם. חשבתי לעצמי שאני יכול להיות זה שיהיה שם בשבילה ויעזור לה עכשיו, כמו שבסיטואציה אחרת מישהו היה יכול לבוא ולהציל אותי. אז אמרתי יאללה בוא נבדוק את האופציות".
מייל לא צפוי
ואז קרה דבר שבדרך כלל לא קורה. ישי, כשהוא לא מפסיק לתעד במצלמתו לרגע, יזם שיחה עם סופי, דרך מתורגמן. הוא שאל אותה אם היא יודעת לקרא ולכתוב, ומה היא הייתה רוצה לעשות בחייה. סופי, מופתעת, אמרה שהיא הייתה רוצה ללמוד להיות אחות.
"אם אעזור לך לממן את לימודייך, האם תחתמי על חוזה שמבטיח שאת הולכת ללמוד ועוזבת את אפדרה?" שאל אותה. סופי הנהנה, וישי אמר למתורגמן: "היא צריכה לדעת שיש לה הזדמנות של פעם בחיים לשנות את חייה אבל היא צריכה להבטיח ולחתום על חוזה".
"אין לחוזה משמעות מעבר לטקס הסמלי", משחזר היום ישי, "לגרום לה להבין שהיא מחויבת. שהיא צריכה ללמוד. להפסיק לעשות מה שהיא עושה. ואני כמו אבא שלה ודואג לה."
סופי הסכימה לחתום על החוזה ששרבט המתורגמן על נייר בבר, אך בדיעבד היא מודה שלא האמינה בכנות כוונותיו של ישי. הבוס שלה אמר לה שהוא לא מאמין שישי באמת מתכוון לממן את לימודיה, ושאם זה לא יסתדר היא מוזמנת לחזור. אבל סופי אמרה, "גם אם זה לא יסתדר, לאפדרה לא אחזור לעולם".
ישי החליט שהדרך היחידה שיוכל לתת לסופי כסף מבלי שייגזל ממנה מיד לאחר עזיבתו, תהיה אם תחזור למקום בו תוכל ללמוד, כשמשפחתה בסביבתה. סופי נקבה בשם העיר דסי, מרחק יומיים נסיעה משם. למחרת בבוקר ארזה את חפציה ועלתה על הגי'פ של ישי וחברו, לדסי. "אפילו לא ארזתי את כל חפציי", הוא מספרת, "כי לא האמנתי שאני באמת עוזבת. לא ידעתי עד כמה ישי רציני, לא רציתי להתאכזב".
כשהגיעו לדסי, ישי נתן לסופי את התשלום הראשון - לשלושת החודשים הקרובים. "השארנו אותה בדסי," אומר ישי, "אמרנו שלום וצילמתי אותה עולה עם השקיות ניילון ביד, עושה שלום ונעלמת במדרגות. הרגשתי קצת לא בסדר שאני עוזב אותה לבד. לא הבנתי לאן היא הולכת". ישי אמר לסופי לפתוח חשבון בנק, אליו יעביר לה מדי כמה חודשים את הסכום שנדרש ללימודיה. כך הרגיש שיכול לעקוב אחרי ההתפתחויות בחייה.
זו הייתה הפעם האחרונה בה נפגשו ישי וסופי.
בתשע השנים שחלפו מאז, הקשר בין ישי וסופי התנהל בטלפון ובמיילים. סופי, באנגלית רצוצה, ביקשה מישי את הסכומים שנדרשים ללימודיה, והוא, מדי שלושה חודשים הפקיד אותם עבורה. ישי נמצא כאן, בשגרת חייו העמוסים, ולא ידע לאן הולך הכסף שהוא שולח, מה סופי לומדת, האם היא נאמנה לתוכנית שרקמו. אבל כל השנים האלה הוא דבק בהתחייבותו, והאמין בה.
הצעירה שלא סיימה כיתה ט' למדה יומם וליל במשך שנתיים כדי להשלים בגרויות. אחרי הבחינות התקבלה לפקולטה לרוקחות באוניברסיטה פרטית בעיר אדמה. במשך חמש שנים נוספות סופי עשתה הכל כדי לנצל את ההזדמנות הנדירה שנפלה בחלקה, ליצור לעצמה עתיד אחר מזה שנסיבות חייה הובילו אליו.
בקיץ האחרון, ישי קיבל מייל לא צפוי. אחרי תשע שנים הזמינה אותו סופי לטקס קבלת התואר שלה. למסע של ישי חזרה לאתיופיה הצטרפו כתב "עובדה" בן שני והצלמים רונן מאיו ואמנון חורי."מסתבר שאפשר לעשות לפעמים דברים לא נורא קשים, אבל שהם נורא משמעותיים", אמר ישי ערב הנסיעה. "אולי עוד איזה מישהו או מישהי שיראו את התוכנית הזאת יגידו לעצמם פתאום 'אפשר לשנות', ויעשו משהו".
הכתבה המלאה תשודר ביום א' בתכנית "עובדה"