המלחמה תפסה את רן דנקר בצומת דרכים. הוא כבר היה מוכן לארוז ולעזוב את הארץ, הפילוג בעם היה מבחינתו קשה מנשוא. באותו זמן בדיוק בתו הייתה בדרכה לעולם והוא רצה בשבילה עתיד אחר, טוב יותר. ברגע אחד פרצה הלחימה ואותן תוכניות השתנו לחלוטין. באותה שנייה הוא הבין, יותר מתמיד אולי, שאין מקום אחר שהוא רוצה לחיות בו, ושלקול שלו יש משמעות אדירה.
שנים שרן מלווה אותנו על המסך. הסדרות שבהן שיחק הפכו לקאלט ישראלי והוא הפך למושא אהבתו של הדור. בין היתר, רן הופיע גם בסרטי קולנוע והשתתף בכמה הפקות תיאטרון, כשלצד הבמה נמצאת בליבו תמיד המוזיקה. האמת, נדמה לנו שכל מה שהוא נוגע בו - פשוט מצליח. השירים האחרונים שהוציא, ביניהם "בית משוגעים" ו"השמלה החדשה שלי", נמצאו בטופ הפלייליסטים, יחד איתם התחילו לזרום עוד סינגלים אחרי שנים של הפוגה וההופעות שלו הטריפו את הקהל, עד שהמציאות עצרה את הכל.
בשבועות האחרונים יש לנו דייט קבוע עם רן, כשהוא תופס את כיסא השופט ב"הכוכב הבא לאירוויזיון" (הנבחרת נסגרת הערב, ראשון, אחרי החדשות, קשת 12). את התפקיד שלו הוא לוקח סופר ברצינות, הביקורות שלו תמיד אותנטיות ומדויקות - הוא יודע מה הוא מחפש, מזהה אבק כוכבים ולא מפחד לעמוד מאחורי האמת שלו, גם אם לא מסכימים איתו בשולחן.
העונה הנוכחית לוקחת אותו למקום אחר, בעיקר בגלל הכאב של התקופה האחרונה ואולי גם בעקבות הטייטל החדש שנכנס לחייו - אבא. ישבנו לשיחה על סט הצילומים של "הכוכב הבא לאירוויזיון" ודיברנו, איך לא, על אור שנכנסה לחייו כמו פלא, בתקופה הכי מורכבת ואפלה, ועל המחשבות מאחורי הבחירה בשמה.
"היו המון שמות שכנראה ישמרו לילדים הבאים. אור נולדה לתוך המלחמה ויש דיסוננס בין החושך המטורף שהיינו בו, הכאב והטראומה, לבין הדבר המדהים הזה שקרה לנו. אחרי הלידה קיבלנו המון הודעות שנכתב בהן שזה אור באפלה, וזה באמת מה שהרגשנו, אז החלטנו לקרוא לה אור. הייתה לנו מחשבות על השם אורי, אבל החלטנו בסוף שהשם אור יהיה הכי מדויק ויתאר את הסיטואציה האמיתית שלנו. אני מקווה שאחזיר לה קצת מהאור שהיא נותנת לנו".
מה תספר לאור כשהיא תגדל על התקופה שהיא נולדה בה? זו מציאות שקשה למצוא לה מילים.
"אני חושב שייקח לנו עוד הרבה מאוד זמן להבין באיזה סיטואציה היינו, הטראומה שאנחנו חווים תעבור עוד המון גלגולים. היא תלמד על התקופה הזאת כמו שאנחנו למדנו על מלחמות אחרות מהעבר שלנו. אני מקווה שעד שאור תגדל היא כבר לא תצטרך ללכת לצבא. זה מה שאמרו לי ואומנם זה לא קרה, אבל אני מקווה שהיא תבין כמה זה משמעותי לחיות במקום הזה, בתקווה שבשלום".
המלחמה תפסה אותך עם מחשבות על החיים בארץ, איפה הן עומדות עכשיו?
"בשנה האחרונה חשבתי לעזוב את הארץ בגלל הפילוג, הקושי והפחד לחיות פה. מאז שפרצה המלחמה היה לי מאוד ברור שזה המקום שלי. אני מרגיש שאני חייב לכל האנשים שהקריבו את חייהם למען המקום הזה, ושאני חלק מהסיפור והנרטיב הזה. זאת הייתה תזכורת עבורי ועבור המשפחה שלי. אני מרגיש שהשירה שלי משמעותית יותר מאי פעם, יש לי משהו לתת לעולם".
"הנתינה בתקופה האחרונה היא בלתי נגמרת ואני מאחל לנו שגם לא בתוך הכאב, הצער והטראומה נדע לשמר משהו מזה. שלא ניתן לאף אחד, לאף מנהיג או ממשלה לפלג בינינו. זה בעיקר מה שאני לוקח מהתקופה הזאת. אחדות הפכה למילה שכבר קשה לשמוע כי היא נשמעת כמו קלישאה, אז אני פשוט אבחר באנשים, בבני אדם. חיים פה בני אדם טובים ואני רוצה להאמין בזה".
בתקופה האחרונה שרת למפונים וחיילים, יש סיפור ששמעת ומלווה אותך מאז?
"אני מתקשה לבחור אחד, יש המון סיפורים שנחרטו בתקופה הזאת. כל הגיבורים והאמיצים, החיילים, המפונים, הניצולים מהמסיבה ברעים והחטופים שחזרו הביתה. העיניים שלהם לא יוצאות לי מהראש, אני מעריץ אותם על הבחירה בחיים. כמובן שהלב עם החטופות והחטופים שלא פה עדיין ואני חולם כל לילה שיחזרו. יש המון אנשים טובים שהתגלו כמעוררי השראה בתקופה הזאת, כמו חיים ילין, דני קושמרו ומירב לשם-גונן, אמה של החטופה רומי גונן שהיא באמת השראה גדולה וסיבה לחיות".
בזמן שלא מעט אומנים הצליחו לגייס כוחות ולחזור במהירות לאולפן ההקלטות, לרן היה קשה. הוא אומנם הצליח לשיר, הסתובב ברחבי הארץ ושימח את כל מי שחפץ בכך, אבל היצירה לא הגיעה, משהו שם פשוט נבלם. עכשיו הוא מספר על החודשים האחרונים ורכבת ההרים הרגשית שעבר, הטלטלה הפנימית שגרמה לו אפילו לוותר על חלק מהגיטרות שלו.
"מאז ה-7 באוקטובר עברו עליי חודשיים של אפס יצירה, הדבר היחיד שהייתי מוכן לעשות זה להשמיע את הקול שלי ולנגן לאנשים. לא הייתי מסוגל לשבת ולכתוב, לא יכולתי בכלל לדבר על זה, זה לא עניין אותי. תרמתי חלק מהגיטרות שלי וממש רציתי לעשות איזושהי רדוקציה ולחזור לבסיס כי הרגשתי שאין למה ליצור. בשבועיים האחרונים התחילו לעלות לי טקסטים ואני פתאום נמצא בפרץ יצירה שאני לא יכול להסביר אותו, קצת כמו בייבי בום כזה - פתאום זה נובע".
"לדברים יש את הזמן שלהם. אני שומע על המון אנשים שיוצרים מהיום הראשון, ויש גם כאלה שעדיין לא. אנחנו צריכים לעכל את התקופה הזו וברור לי שהמוזיקה והאומנות הישראלית לא תהיה אותה אומנות שהייתה לפני כן. הטקסטים ישתנו, הלחנים, הכוונה ושיתופי הפעולה. קרה לנו הדבר הכי קיצוני שיכל לקרות, בחלומות הכי שחורים שלנו לא יכולנו לדמיין את זה, וכמו כל דבר בחיים - מתוך חושך גדול אולי אפשר להביא גם אור".
לפני מספר ימים הותר לפרסום כי אחד המתמודדים הבולטים העונה ב"הכוכב הבא לאירוויזיון", שאול גרינגליק ז"ל, נפל בקרב בצפון רצועת עזה. דנקר ספד לו וכתב: "רואה את החדשות וכבר לא מסוגל. קשה להאמין שלפני רגע שרת מולנו. המוזיקה שלך, השירה שלך והעיניים שלך נחקקו בזכרוני. אין לי מילים".
העונה הנוכחית מצטלמת במציאות מאוד לא פשוטה.
"יש משהו שונה בהתכווננות שלנו ובאווירה. אני לא יכול להוציא מהראש שלי שיש אנשים שכרגע לא חיים בגבולות ישראל ונמצאים בשבי. יש המון הרג ושכול סביבנו, זה משפיע על השירים אבל יש המון עוצמה בעם הזה. אם אני צריך לתמצת את זה, העונה הזאת מלאה בכוונה. אם עונות קודמות היו סביב הפרפורמנס, הרקדנים והשואו - זה הפך למשני, הפעם במרכז נמצאת הכוונה והמשמעות שבה אתה טוען את הדברים. לפעמים זה מקשה עלינו ועושה את האוויר סמיך, ולפעמים זה מרגיש לי כמו הדבר הכי נכון שיכול להיות. אני חושב שהקהל לא היה יכול להכיל שום דבר אחר ברגע הזה".
אודישנים שהיו יותר לכיוון הפופ האירוויזיוני לא עברו לך כל כך חלק בגרון.
"זה היה לי מאוד קשה, הרגשתי שזה מנותק. אני לא מאשים את המתמודדים, אני מבין את הרצון ואת העובדה שלכל אחד יש את היכולת להתמודד עם הדברים אחרת. כרגע אנחנו בזמן מלחמה וקשה. אפשר לחייך, לצחוק ולשיר, אבל זה צריך להיות טעון בכוונה כלשהי. זה יכול להיות איזה שיר פופ גדול ומתפוצץ שיש איזשהי כוונה מאחוריו, שיר העצמה. גם אם זה בלדה עצובה - זה צריך להיות עם כוונה".