הנורמטיבים: בהחלטה של רגע אחד, חייו של עידו סמואל - התהפכו. עד היום הוא לא מבין איך זה קרה לו, אדם מהשורה שהגיע ממשפחה נורמטיבית. אב המשפחה היה קצין משטרה, האם מורה והוא, מעולם לא נעצר, לא נחשד בדבר מה ואף לא היה מקורב בדרך כזו או אחרת לאנשים שהובאו למעצר. "עולם הפשע היה כל כך רחוק ממני", אמר הערב (חמישי) בפני העיתונאית והיוצרת עדי מאירי ב"הנורמטיבים".
אבל סמואל ידע מגיל קטן, שהוא רוצה להיות אדם בעל ממון ואחרי סיום שירותו הצבאי, ארז מזוודה - וטס לניו יורק על מנת להיות ברוקר. "זה תחום שאתה יכול לעשות את הכסף הכי גדול, עם הון נמוך יחסית. אהבתי את הפאסון של החליפות, כל מה שהולך עם וול סטריט", תיאר, "רציתי להיות מורגן סטנלי ישראל או גולדמן זקס ישראל".
סמואל עשה את כל מה שביכולתו על מנת להגשים את החלום. "למדתי במכללת 'האנטר', 'מכללת ברוך', 'אן-וואי-יו', 'קולומביה'. אספתי ספרים, את כל מה שהיה אפשר מהספרייה העירונית של ניו יורק, הייתי קורא וקורא - אף אחד לא הכשיר אותי, אני הכשרתי את עצמי, אני אוטודידקט", תיאר.
מה אתה בעצם עושה כברוקר?
"קונה בזול ומוכר ביוקר. אז האינטרנט היה חדש, המסחר עוד לא היה משוכלל. היית יכול לקנות דברים שבישראל היו נמכרים בחמישה שקלים ולמכור אותם בארצות הברית בעשרה שקלים - או להיפך. זה היה פשוט לאסוף כסף מהרצפה. למדתי בארה"ב לקרוא בין השורות, וכשהייתה את האולימפיאדה בסין כולם הלכו להשקיע בברזל כי היא הייתה צריכה לסלול כבישים, לבנות אצטדיונים - אבל במבט אחד על המפה, אתה רואה שסין היא ענקית וברזל הוא כבד, צריך לשנע אותו ממקום למקום, אז אני קניתי חברת הובלות. הברזל עלה ב-100 ומשהו אחוזים, חברת ההובלות עלתה באלפי אחוזים, גיליתי שכסף כן צומח על העצים וברגע שנכנסתי כבר שום דבר לא היה יכול לעצור אותי".
כמה כסף היה לך באותה תקופה?
"בגיל 27 היה לי מעל 100 מיליון שקלים, הרגשתי כמו המלך מידאס, כל מה שהייתי נוגע בו - זהב, זה היה מפחיד, כאילו לא יכולתי להפסיד, זה מה שהרג אותי בסופו של דבר, האגו".
עד כמה הרצון להצליח היה חלק מהחיים שלך?
"התמכרתי לזה".
הזמן עבר וסמואל חזר ארצה - ושם לב כי: "הבורות בפיננסים בישראל הייתה מזעזעת, זה המקום היחידי בעולם שילד בן 18 יודע לנסוע בטנק, להטיס מטוס, ולא יודע את ההבדל בין ערך ריאלי לערך נומינלי, היה פה ואקום מטורף ואני יכולתי למלא אותו".
באותה התקופה, סמואל מעיד כי בישראל לא היה קיים תחום המכונה "ברוקראז'" והקים את "ברוקרטוב", מעין סוכנות לבית השקעות. "גייסתי בשנה הראשונה 8,600 לקוחות, התראיינתי לטלוויזיה בתור מומחה לשוק ההון, היה לי טור, הייתי כותב ל'גלובס', לימדתי אלפי אנשים בתקופת זמן מאוד קצרה. קראו לי גורו של משקיעים וסוחרים", סיפר.
"הוא חצה גבולות, שבר מסוכמות, עשרה דברים שבן אדם רגיל לא עושה", הוסיף לדבריו חברו אלי אדרי, "הוא עשה את זה לבד, קם בבוקר עם מחשבה ונבנו אחריו מגדלים. 'ויזה' הייתה כבר שואלת מי זה, סליקות של כרטיסי אשראי מרוב שזה היה כזה גדול - וזה היה ילד שהתעצבן כי לא העריכו אותו. אבל לא היו סימנים של מישהו שהולך להסתבך עם משטרות או פשע, זה לא היה קיים בראש בכלל".
באוקטובר 2008, המים הסוערים של הכלכלה העולמית כבר החלו לחדור אל תוך הספינה הישראלית – ולטלטל אותה בעוצמה. הבורסה בתל אביב, לא הצליחה למצוא את התחתית וידעה מפולת אחר מפולת – כשהנפילות היו חדות במיוחד. באותה תקופה, ל"ברוקרטוב", העסק שפתח, היו עשרות אלפי לקוחות, מעל עשרת אלפים תלמידים למדו במכללה ומאות לקוחות הפקידו אצל סמואל את ניהול תיקיהם. "הרווחתי המון כסף ל-90 אחוז מהלקוחות, במצטבר מיליארדים של שקלים", סיפר.
עד כמה הכרת את הלקוחות שלך?
"הלקוחות היו בברית של הבן שלי, אין אצלי 'רק עסקים', הכל אישי".
מה קרה ב-2008?
"הפסדתי המון כסף בקרנות, בגלל המפולת שהייתה בסאבפריים, כולם הפסידו. כל חודש אני צריך להוציא דוח כמה הרווחתי באחוזים ובכסף - מהרגע שנוצר ההפסד התחלתי לחשוב מה אני עושה עד היום שאני צריך להוציא את הדוחות. עלתה לי הברקה מטומטמת בראש שאם אני אשקר בדוחות, אגיד שהכל בסדר, ויש לי רקורד של חמש-שש שנים שאני רק מרוויח, אני יודע שאני מסוגל להרוויח את זה - אני חייב להוציא את הדוחות הכוזבים. זה הלך הרוח שליווה אותי אז כאיש עסקים שרואה מצב של הפסד, שמנסה להפוך אותו לרווח בכל מחיר, אני לא מתרץ".
למה לא אמרת ללקוחות שלך את האמת?
"האגו, פחדתי להגיד להם שהפסדתי, לבוא להגיד לאדם: 'היו לך עשרה מיליון, נשארו ארבעה', לבוא לדוד פתאל, להגיד: 'הלכו לך שתי מיליון', לא יכולתי להגיד לאנשים שהפסדתי להם כסף. הייתי חייב לחצות את הקו של לעשות עבירה פלילית, של דוחות כוזבים. זה לא קל, אני לא גנב, אני לא רמאי, לא רגיל לעשות את הדברים האלה. אבל שכנעתי את עצמי בדיבור פנימי כזה, שזה לטובתם".
הבנת שזה לא בסדר מה שאתה עושה?
"הבנתי שזה לא בסדר, אבל לא ידעתי עד כמה".
"אתה לא רק נוכל, אתה גם נרקומן, אשתי קראה לי נרקומן בבית"
בפועל, סמואל היה לוקח את הדוחות שרואי החשבון היו מכינים - ומשנה את הפרטים הרלוונטיים. בשל העובדה כי רואי החשבון היו מבצעים את הבדיקות הנדרשות בסוף השנה, סמואל ידע כי יש לו זמן להרוויח את הכסף בחזרה. "לא התכוונתי למשוך את זה לעד, אמרתי 'שמונה חודשים, אני אחזיר את הכסף, אספר לרואה החשבון ששיקרתי וזה המצב, גם ללקוחות ומי שירצה ללכת לפחות ילך עם הכסף".
"אחרי הדוח הראשון לא ישנתי בלילה, זו הייתה גם הפעם הראשונה שלקחתי פרקוסט (תרופה) לא בגלל כאבי גב - זכרתי שהוא מקהה את החושים קצת", סיפר, "מאותו יום החיים שלי הם לא חיים, מאז אני בגיהינום. אני לא אשכח את זה בחיים, אני זוכר את המחשבות: 'לעשות או לא לעשות את זה? להתייעץ עם מישהו או לא? כי ברגע שאתה אומר למישהו זה כבר לא סוד ואם אתה כבר הולך לעשות עבירה, אז תעשה את זה לבד. בדוח השני והשלישי של שנת 2009, הייתי כבר תחת השפעה של הכדורים, הייתי לוקח 30-40 כדורים כל יום".
"אתה מגיע לתהומות, אתה לא רק נוכל - אתה גם נרקומן", המשיך לשחזר את התקופה, "אשתי קראה לי נרקומן בבית, אבא שלי הסתכל עליי: 'מי אתה?', אלו היו שנתיים של גיהינום. אף אחד לא ידע, אני הייתי עידו סמואל – אם הייתי אומר לקפוץ הם היו שואלים לאיזה גובה".
מה קרה אז?
"עד לאותה נקודה העברתי מהכיס לכל מי שרצה למשוך חלק, לא הייתי מסוגל, שילמתי לאנשים מהכיס שלי, רק שלא ידעו שהפסדתי. זה צחוק הגורל, קוראים לי נוכל, מיידוף, החסכונות שלי היו אצל מיידוף. לא היה לי כסף, הוא הלך במפולת ולא יכולתי כבר לעמוד מאחורי הדוחות. ברמות שלא היה לי כסף לשלם אפילו חשבון חשמל. עשיתי כל כך הרבה כסף לאורך כל החיים, שהמחיר אף פעם לא עניין אותי. פתאום הייתה סיטואציה בסופר, היה לי 400 שקל בכיס והחשבון יצא 430 - 'אז תורידי את זה ואת זה'. אני לא יודע להתמודד עם הדברים האלה".
מה הרגשת?
"בושה, השפלה וחוסר אונים, זה רגש נוראי. הייתה מחשבה להתאבד כל שעה בערך. גרתי בקומה 22 בתל אביב, כבר דמיינתי איך אני קופץ מהחלון".
ביולי של שנת 2010, הכל התפוצץ. "היו דפיקות בדלת בחמש בבוקר", סיפר, "ארבעה שוטרים, שלושה עיתונאים, מצלמות. הם נכנסו עם צו, אווה הייתה בהיריון חודש שמיני עם הבן השני שלנו. אמרתי לה: 'הם לוקחים אותי לחקירה, אני אחזור בערב'. הייתי חצי שנה באבו כביר, הלכתי לחצי שנה".
סמואל נשלח לכלא לאחר שהורשע בקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, גניבה בידי מורשה וביצוע רישומים כוזבים במסמכי תאגיד. "הייתי בהלם, היא אמרה: 'שבע וחצי שנים בפנים? שבע וחצי שנים'", תיאר את הרגע שבו ניתן גזר הדין, "אנשים ידעו לאיזה סיכון הם נכנסו, זה שהוצאתי את הדוחות הכוזבים ואם הייתי אומר את האמת, והיו יכולים להציל 40-50 אחוזים מהכסף, קשה לי עם זה עד היום. אני מכה על זה חטא, בגלל זה הלכתי לכלא, אני לא יודע אפילו איך להתנצל, אני פשוט מצטער".
שבועיים לאחר שהחל לרצות את עונשו, זוגתו ואם ילדיו הגיע לבקר אותו בבית הכלא. "ראיתי את אווה עם מבט עצוב בעיניים, הייתי בטוח שהיא תפיל את הילד", סיפר בדמעות, "לא הייתי בלידה, לדעתי שם נגמרו הנישואים. עיקלו לנו את החשבונות, לקחו את כל הכספים, אז היא נשארה בלי כסף, עם ילד בן שנתיים ובהיריון בחודש שמיני-תשיעי, הייתה צריכה להתמודד לבד עם כל העולם. אבא שלי החליף אותי כמה שהוא היה יכול עם הילדים. אבל הוא חלה בסרטן והמצב שלו הלך והתדרדר. שנה אחרי שנכנסתי לבית סוהר הוא נפטר, גם אם הוא סולח אני לא סולח לעצמי. אני לא אסלח אף פעם לעצמי".
"ממולטי מיליונר הפכתי לפושט רגל, מאדם אהוב הפכתי לבזוי ודחוי"
חייו של סמואל השתנו מקצה לקצה. הוא נאלץ להתמודד עם העבריינים שמצאו את מקומם בכלא, חלקם אף כונו לדבריו "המשסף" ו"רוצח שכיר". הוא נלחם על עצמו, והבין שההגנה הכי טובה עבורו היא "התקפה". "קיבלתי מכות רצח ונתתי מכות רצח", סיפר והסביר כי מעבר לשינוי הדרסטי באורך החיים - אנשים ראו אותו אחרת.
"ממולטי מיליונר הפכתי לפושט רגל, מאדם אהוב ומוערך הפכתי לבזוי ודחוי", סיפר, "מבעל משפחה וחברים הפכתי להיות לבד. השיחות עם הילדים היו הורגות אותי, היו שואלים אותי: 'אבא אתה בבית סוהר?", הייתי עונה 'כן', 'אתה שוטר?', הייתי משיב 'לא'. 'אז אתה גנב', להסביר לילד בן חמש שהיו דוחות כוזבים, בורסה וקרנות גידור? אני אעבוד כל החיים רק בשביל לפצות אותם על התקופה הזאת, אם ייתנו לי לעבוד".
עונשו של סמואל קוצר בשל התנהגות טובה והוא שוחרר מהכלא לאחר כחמש וחצי שנים. "אמרה: 'אתה הולך הביתה', אמרתי לה: 'זהו? נגמר? אני יוצא?', לא האמנתי לה - עד שאתה לא בחוץ אתה לא מאמין", סיפר, "נסעתי ישר לילדים, ניסיתי להסביר שזה לא עוד סתם ביקור, עד היום אני משחזר את החיוך כשאמרתי 'השתחררתי מהכלא'".
>> לפרק המלא של "הנורמטיבים" ב12+
עד היום סמואל מרגיש את ההשפעה של השהות בכלא על חייו. "שש שנים זו לא תקופה קצרה, אתה לא שורד את זה ויוצא אותו בן אדם, נתפסו לי הרבה מניירות, לפעמים כשמישהו רחוב פונה אליי ויש לו את ז'רגון הדיבור, אני עונה לו כאילו אני בפנים. ארבע שנים אחרי, אני עדיין שומע את הצעקות, 'ספירה באגף'".
איך אתה תופס את עצמך?
"אני לא יכול להיות עבריין, זה לא מי שאני ואני לא אקח את הצ'אנס להיעלם לילדים - והנורמטיבים לא מקבלים אותי, אני לא יכול להשיג עבודה בשום מקום שהוא קרוב לנורמטיבי. פעם גרתי בתל אביב, קומה 22, היום אני גר בשכונת הארגזים בדרום תל אביב. אני רוצה שאנשים יראו את מי שאני באמת, אני כבר ארבע שנים מחוץ לבית סוהר, ואת נכנסת לגוגל ורואה את השם 'עידו סמואל', אז אתה לא יכול להשיג עבודה, זוגיות – שום דבר. אני הודיתי, ישבתי בכלא, אבל זה לא נגמר".
מה החלום שלך?
"שהילדים שלי יהיו גאים בי עוד פעם, שמישהו ייקח אותי, יינצל את הכישורים שלי, יסמוך עליי וייתן לי צ'אנס. זה כמו להיות עם יכולות של מסי ושנותנים לך לשבת על הספסל. אני האדם הכי נורמטיבי שיש, בחיים לא נעצרתי, לא נחשדתי, לא היו לי חברים שנעצרו, לא הייתי מסתובב עם עבריינים. עולם הפשע היה כל כך רחוק ממני שעד היום אנשים לא מאמינים שישבתי בכלא, זה לא מי שאני. עשיתי עבירות מתוך טמטום, חוסר יכולת להתמודד עם אגו, חטא היוהרה, אבל אני לא עבריין. אני לא יכול לחזור אחורה, אני יכול לתקן קדימה".