יש שיחות שאנחנו, כהורים, צריכים לנהל עם הילדים שלנו, ואין לנו מושג איך עושים אותן נכון או איך עוברים אותן בשלום. לרוב, מדובר בשיחות על נושאים מאוד מורכבים, שגם אנחנו, בינינו לבין עצמנו, לא יודעים מה אנחנו חושבים על הסיטואציה. דוגמה לכך ניתן היה לראות ב"סברי מרנן", כאשר שי ניסה להסביר לילדה שלו למה אין אלוהים, או כפי שטען ניטשה למה "אלוהים מת". השיחה שלו הייתה די מבולבלת, מפותלת ובעיקר לא רגישה, דבר שגרם לילדה הקטנה שלו לבכי. ביקשנו מערן כ"ץ, פסיכולוג קליני, אדם שמבין דבר או שניים בסיטואציות מורכבות כמו אלה, להסביר לנו איך אפשר לעבור שיחה כזו בשלום, גם אם אתם אתיאיסטים גמורים. 

 

האם ילדים יכולים בכלל לתפוס מושג מופשט כמו אלוהים?

התשובה לשאלה הזו תלויה בגיל של הילד. בגיל הרך זה מאוד קשה לתפוס מושג מופשט כמו אלוהים, אבל אפשר להרגיש אותו. כמו שהילד יכול להרגיש את הנוכחות של ההורה שלו גם כשהוא לא שם, למשל.  בגדול, את הקונספט של אלוהים ילדים מתחילים להבין לא לפני גיל 4-5, וגם אז הם נשענים על אמירות שהם שומעים מהבית, מחברים או במערכת החינוך ופחות על הבנה אמיתי ואינדבדואלית.

עוד ב"סברי מרנן":

 האם שווה להגיד לילדים שאלוהים קיים, גם אם אתה לא מאמין בזה?

אני חושב שהתשובה היא - לא, זה לא שווה. הרי אתה לא מאמין בזה, אז מה הטעם? זה שונה מלהגיד לילדים שיש סנטה קלאוס גם כשאתה, כמבוגר, לא מאמין בזה. אם ניקח דוגמה מוכרת יותר להוויה הישראלית - פיית השיניים. זה לא אותו הדבר לספר לילד שיש פיית שיניים שתתן לו מתנה אחרי נפילת שן, מאשר לומר לילד שאלוהים קיים. בשני מצבים ההורה (האתאיסט) לא מאמין בזה, אבל הקונספט של אלוהים הוא רחב ומקיף כל כך הרבה מהחיים שלנו, לעומת פיית השיניים, שזה פשוט לא אותו דבר. לומר שיש פיית שיניים זה שקר לבן ולא מזיק. לומר שיש אלוהים כשאתה עצמך לא מאמין בזה, זה משהו שיוצר כבר דיסוננס שיהיה לא נוח לך כהורה, וגם הילד שלך יקלוט את זה במוקדם או במאוחר.

איך מסבירים שמשהו לא קיים ושמותר לך לחשוב אחרת מילדים אחרים?

אני חושב שהגישה פה צריכה להיות מתירנית. הרי בסופו של דבר אנחנו לא יודעים מה נכון או לא נכון לגבי זה, אלא מחזיקים במערכת אמונה כזו או אחרת (גם אם אנחנו אתאיסטיים). באופן אישי אני חושב שדרך המלך היא לומר במה אנחנו (ההורים) מאמינים, ולומר שיש אחרים שמאמינים אחרת וזה בסדר, מותר להם להאמין אחרת. חשוב להדגיש שגם לילד מותר להאמין אחרת מההורים. זאת אומרת, אם הילד כרגע אומר שלדעתו אלוהים קיים, גם אם אתם הורים סופר-אתאיסטים, לא כדאי להגיד לו שאסור לו לחשוב ככה או שהוא טועה. רצוי לומר שזה בסדר, שמותר לו לחשוב כך, מותר לו להאמין בזה, ושאתם מאמינים וחושבים אחרת.

הסוגיה הופכת מורכבת כשזה כבר לא רק אמונה אלא ציפייה להתנהגות. אם הילד חוזר מהגן ואומר שהוא למד שצריך להפריד בין בשר לחלב וידרוש את זה בבית, הייתי מכוון לאמירה שמכבדת את מה שהוא חושב ומרגיש אבל מציינת את הגבול שלי. למשל: "אלוהים של היהודים לא מרשה לאכול בשר וחלב, וזה בסדר. אני לא מאמין בו ואני אמשיך לאכול בשר וחלב, ואנחנו בבית הזה לא נעשה הפרדה מיוחדת". ניתן לציין גם שיש עוד אלוהים אחרים שאנשים מאמינים בהם ושם מותר לאכול בשר עם חלב (כדרך להציג את זה שיש כל מיני אמונות והן לגיטימיות).

אגב, חשוב לזכור במצבים האלו שילדים הם יצורים שמשתנים הרבה ולפעמים מהר. אולי זה לא "סוף העולם" שהילד מאמין באלוהים וההורה לא, כי מי יודע במה הילד יאמין בעוד שבוע, חודש או שנה.

ובכלל, איך מומלץ לגשת לילדים בשיחה רגישה כמו זו?

עם הרבה כבוד, ולאט. אנחנו מדברים עם הילדים על נושאים מורכבים, שלא תמיד אנחנו בעצמנו מבינים עד הסוף, וצריך לזכור שהילדים עוד יותר מבולבלים מאיתנו. לעתים הם נתקלים בסטים שונים של מחשבה או אמונה בין הבית למערכת החינוך והם לא יודעים למי "להאמין". צריך ללכת איתם לאט, להסביר שיש דברים שהם לא שחור-לבן ויש מקום להרבה דעות, ושמותר לילדים שונים לחשוב דברים שונים ומותר לילדים לחשוב שונה מהגננת, המורה ואפילו מכם ההורים.

 "סברי מרנן": שישי ב-21:30