החיים, בטח שמעתם את זה כבר פעם, הם קצת כמו רמזור: אתם יכולים להיתקע על ירוק לנצח כמו חפר, להפוך לצהובים כמו אמיר או לקבל כרטיס אדום כמו איצקו. גל ארנרייך התיישב מול העונה החדשה של רמזור ומצא את עצמו דווקא עובר להמתקם סמוך לצבע הכתום. לא קל
לפני הכל, אפתח בוידוי: הקונספט של זוגיות מלחיץ אותי - אולי בגלל זה העונה החדשה של רמזור נראית לי כמו תרחיש אימים מציאותי במיוחד: אני נבהל מלראות את אמיר סוחב לטלי את המפתחות, הסלולרי, המסקרה, קרם פנים ומשחה לפטרייה וגינלית בתוך הכיסים או באיזה פאוץ' כמו רוסי. אפילו בתל אביב זה מוזר ללכת עם פאוץ', ובחיי שראיתי שם עוד כמה דברים מוזרים. אבל מילא אמיר, מבט אחד על איצקו לוקח אותי עוד שני צעדים אחורה; כלומר, אחרי שאספוג ואספוג ואוציא את אמא שלי מהחיים ואוותר על החברים שלי ואשעבד את עצמי לתחזוקת משק בית, יבוא איזה עורך דין חובב גרושות וייקח לי את המעט שהשגתי בחיי האומללים? נו מיסטר! קאן נוט!
מערכת היחסים עם זוגיות היא לא עניין קל | תמונת AVI:
mako
"אם הייתי שואל את איצקו, לילך הייתה צועקת עליי במקומו"
בעבר, כשהייתי מסתכל על חברים שלי שנמצאים בזוגיות, היה נראה לי שכולם גורי כלבלבים שיצאו לטיול עם הבחורה השווה שלהם. על החברה של החבר הכי טוב שלי חשבתי שהיא "המכשפה מהצפון", שכל רצונה הוא להעלים אותו מחיינו. אבל כשהוא סוף סוף נפרד ממנה, הוא מצא תוך שבועיים מישהי חדשה, עם אופי שונה לגמרי, והמשיך להתנהג בדיוק אותו הדבר - הוא עצמו כבר וויתר מראש על הזכות להחליט מה ללבוש בעצמו, לאן לצאת ואיפה לגור, בלי כל קשר לאישה שאיתו. איך אמר חפר בשיאה של מערכת יחסים בת שלושה ימים? "ממתי יש לנו סיי בדברים האלה?". עצם העובדה שאנחנו מוותרים בקלות כזאת על ה"סיי", גורמת לי לתהות אם יש בכלל דרך להיות במערכת יחסים ולהצליח לשמור על צלם אנוש.
תמיד חשבתי שאוכל להיות חפר לנצח, גם אם זה אומר שאני אשאר לבד. החיים היו מעניינים כששבוע אחד התחלתי עם בחורות בתור לביטוח לאומי ושבוע אחר כך יצאתי עם מליינית מסביון שאשכרה התעקשה לשלם עליי, מה שהיה נחמד בהתחשב בעובדה שביקרתי כל שבוע בביטוח לאומי. אבל עם הזמן הבנתי שבסופו של דבר, בסופו של יום, בסופם של חיים, אני יוצא קצת לוזר. הרי אפילו החבר הכי טוב שלי יוותר על הנוכחות הכובשת שלי בחייו לטובת זוגיות, אז אולי יש בזה משהו?
הוא במצב קשה, יודעים בדיוק מה יש לו | תמונת AVI:
mako
טיול זוגות בירדן זאת אחלה חופשה?
לפני חצי שנה התחלתי מערכת יחסים שהייתה צפויה להסתיים אחרי חודש מקסימום, כמו תמיד. אם הייתי שואל את חפר, הוא היה אומר שאפילו אחרי דייט אחד, אם הייתי שואל את איצקו - לילך הייתה צועקת עלי במקומו ואם הייתי שואל את אמיר הוא בטח לא היה עונה, הוא משכיב את ירדנה. אבל את חברי רמזור אני לא יכול לשאול, והחברים האמיתיים שלי עסוקים עם בנות הזוג שלהם - ומפה לשם הזמן התגלגל במורד הגבעה, עד שלפני שבוע עלה רעיון לנסוע כל החבר'ה לנהר הירדן, כולל בנות זוג. אדם נורמלי שישמע על הרעיון יגיד שזה נשמע כמו כיף גדול, אבל לי הרעיון פשוט הציף למעלה את כל הפחדים, גרם לי לרצות למות מבפנים, ובאופן כללי כל העסק היה נשמע כמו הסיוט הגדול של כל הזמנים. לא מספיק שכל אחד מהחברים מתייצב עם "מנהלת אישית", הפעם אפילו אני עם אחת כזאת! הצילו.
בסופו של דבר, מצאתי את עצמי על גדות נהר הירדן עם ארבעת החברים הכי טובים שלי, כשלצד כל אחד מאתנו יושבת מישהי שהוא אוהב. את האמת, שכולנו אוהבים. להפתעתי נהניתי מכל רגע ולא שאלתי את עצמי אפילו פעם אחת "מה לעזאזל אני עושה פה?!". ופתאום הבנתי שזה נורמלי: זה נורמלי לפחד מסיבוב שופינג בקניון עם החברה, אבל טיול זוגות בירדן זאת אחלה של חופשה.
