מחרימים את החרם

מהו החרם? כיצד הוא מתבטא בגיל ההתבגרות?
חרם = אלימות!
חרם הוא כל מצב בו קבוצה מחליטה להפסיק את תחושת השייכות של אדם אחר.
האדם הוא יצור חברתי, והעונש הגדול ביותר שמסוגלים להטיל על האדם הוא בידוד. מחקרים בהם בחנו ילדים שגדלו עם הורים שרבו, צעקו ואפילו היו אלימים, הראו שאלה סבלו פחות מצלקות נפשיות יחסית לילדים שהוריהם נקטו בענישות של שתיקה והתעלמות.
להיות לא נראה זה סוג של מוות. החרם הרסני: בטווח הקצר הוא גורם לתחושת חוסר אונים, לתסכול, לדחייה ולפעמים אפילו למחשבות אובדניות; בטווח הארוך אנשים שהוחרמו כילדים ממשיכים לשאת את הצלקות גם שנים רבות אחר כך. יש פגיעה איומה בדימוי העצמי, בתחושת הערך העצמי ובתחושת המסוגלות להשפיע על מה שקורה לך.
תופעת החרם מתחילה לרוב בביה"ס היסודי, בסביבות כיתה ד', אבל השכיחות שלה עולה כמעט לחמישים אחוז בחטיבות הביניים. גיל ההתבגרות חושף את המתבגרים להתנהגויות של מתיחת גבולות, חלק מהם הוא להעז להיות רע, אכזר, נוקשה החלטי ועוד. את האנרגיות הללו הם מתעלים לסגנון של "עליהום" על אחד מהילדים, ועליו פורקים את הזעם.
בגיל ההתבגרות עולה הצורך להיות שייך לקבוצת החברים וחלק מזה זה לעשות מה שאחרים עושים, ומאחר והעולם מתחלק לשחור או לבן, טובים או רעים אני מעדיף להיות עם החזקים. וזו הסכנה – קשר השתיקה.
מי הם הילדים שאותם מחרימים? מדוע "בוחרים" דווקא אותם?
בדרך כלל, לא מחרימים ילדים חלשים. אין שום הפגנת כוח בהחרמת החלש - זה לא אתגר.
מחפשים את האחר, את השונה, את הילדים שמושכים תשומת לב, את הנונקונפורמיסטים, אלה שמגרים את הסביבה להתייחס אליהם.
התחלת החרם היא בדרך כלל החלטה של "מנהיג", ואז הצטרפות של החבורה שסביבו. לפעמים המניע הוא כוח - לבדוק את גבולות היכולת ואת ההשפעה החברתית שלך, ולפעמים אין סיבה הנראית לעין: יכול להיות ילד שעונה תשובות בכיתה או אחת שהחליטה להתלבש אחרת, או אחר שנורא קל לגרור אותו לויכוח, ומראים לאותו אחד שאפשר בקלות לשבור אותו דרך החרם.
איך מתמודדים עם התופעה הנוראית הזו? האם ניתן למנוע חרם לפני שיתדרדר?
קודם כל חייבים לדבר על הנושא עם כמה שיותר אנשים: חברים מכיתות אחרות, מחנך, יועצת, הורים של ילדים אחרים = לשבור את מעגל השתיקה. בדרך כלל כשמתחילים לדבר מזהים שברים באחידות – ומנגד, אם שותקים בעצם משתפים פעולה!
* ההורים חייבים לקחת חלק פעיל. הילדים בדרך כלל מספרים בבית שהיום החרימו את X. ההורים חייבים לנקוט דעה ברורה שחרם זה אלימות - ואצלנו בבית אין אלימות, כמסר ברמה הערכית. ובמקביל לדבר עם הורים אחרים.
* המתבגרים חייבים להבין שהכול מאוד שביר. היום זה X ומחר זה יכול להיות הם. אם הם משתפים פעולה הם שייכים למעגל שעלול לזרוק אותם מחר, אף אחד לא מחוסן. התובנה הזו חשובה מאוד.
מה עושים עם ילד שעבר חוויה של החרמה?
על המשפחה לערב את מערכת החינוך, ובנוסף לשוחח עם הילד, לחזק את הדברים החזקים שבו ("נטפלים אלייך כי אתה כל כך חכם") ולתת פרופורציות – לדוגמא: כשמדברים עם מתבגר שמרגיש שאין סיכוי שיוכל להשתלב אי פעם - לתת תקווה לגבי מעבר בי"ס, עלייה לתיכון וכו'. אפשר גם לשתף בסיטואציות בהם ההורים והאחים הרגישן בהם לא שייכים – ואפילו מוחרמים – ולראות שממרחק הזמן הם אלה שצוחקים אחרונים.
חשוב: אם רואים שיש ירידה בתפקוד היום יומי, יש לפנות לאיש מקצוע על מנת לקבל ייעוץ או טיפול ממוקד ומהיר.