מטרים ספורים מזירת הפיגוע שבו נרצחו הלל מנחם ויגל יעקב יניב ז"ל, הדוד שלהם, חגי לובר, נרגם באבנים. זה קרה כשעשה את דרכו לשבעה בהר ברכה, כשבתו ושתי טרמפיסטיות היו במכונית. בנס, הפציעות היו קלות מאוד.
"אני תושב בנימין 33 שנה, זו מציאות חיינו - לפעמים יותר, לפעמים פחות", סיפר לובר הבוקר ב"חדשות הבוקר", "אנחנו כאן בשביל להישאר, דברים כאלה קורים".
"נסעתי לנחם את גיסי וגיסתי יחד עם הבת שלי, והעלנו טרמפיסטיות שהתברר שגם הן נוסעות לאותו המקום, לניחום האבלים", תיאר לובר, "עברתי את חווארה, הייתה תחושת ביטחון בגלל שלאורך הציר היו חיילים. בשלב מסוים זרקו עלינו אבן שניפצה את החלון, מתוך איזושהי סמטה. הבנות נשרטו קלות מהזכוכית, אבל האבן לא נכנסה".
מה עשית ברגעים האלה?
"שום דבר. החזקתי את ההגה והמשכתי. הטרמפיסטיות קצת נלחצו אבל כשהגענו להר ברכה, הרגענו אותן והזמנו כוחות שבדקו אותן וראו שהכל בסדר. בזאת נגמר עוד אירוע קשה, ששוב ושוב ושוב קורה לנו. זה מתחבר כמובן לאירוע הקשה מכולם, כששני אחיינים שלי נרצחו בחווארה לעיני כל, בדם קר, ממש במרחק שבו אפשר לראות את הלובן בעיניים".
לא חששת לנסוע בכביש הזה אחרי הפיגוע?
"אנחנו מודעים לזה שזה חלק ממלחמה כוללת - גם האבן, גם היריות, מלחמה שנמשכת לצערנו הרבה שנים. הערבים לא מקבלים את נוכחותנו כאן, אבל אנחנו כאן בשביל להישאר. אנחנו לא בהיסטריה. יש חששות כשאנחנו נוסעים, אבל ברור לנו לגמרי שרק נסיעה במקומות האלה גורמת לכך שהצבא נמצא פה, ואם הצבא נמצא פה, תשתיות הטרור נפגעות והם לא יכולים להגיע למה שעשו בעזה אחרי שגורשנו מגוש קטיף. הנה, לפחות אפשר לחסום כבישים בנחת, בלי שיירו עלינו רקטות".
משהו בהתנהלות היום-יומית שלך ישתנה?
"חששות יש, לעיתים יותר ולעיתים פחות, אבל יש גם הבנה של מה שאנחנו עושים כאן. אנחנו בעצם השכפ"ץ של המדינה. זה גורם לנו להאמין, לבטוח ולקוות. אני בטוח שעם ישראל רואה את ההורים והתגובה האנושית והכואבת שלהם. אין יכולת להכיל את הדבר הנורא הזה, אבל מצד שני יש רוח חזקה וגדולה שמפעמת בהם וגורמת להם לצאת באמירות כלליות, לא רק בתחושות האישיות שהן קשות מאוד. אנחנו חלק מהיסטוריה יהודית שנמשכת הרבה שנים, ובמובן הזה גם הקריאה לאחדות. יום השיבוש הלאומי צריך להיות יום האחדות הלאומי. אין לקחת את החוק לידיים, לא בחווארה וגם לא בכבישי ישראל".