חן אמיר זכרונו לברכה, סייר ביטחון של עיריית תל אביב, נרצח בפיגוע בעיר לפני ארבעה ימים. חן היה הראשון שזיהה את המחבל, הסתער עליו, נורה ונהרג. רעייתו, ורד אסייג אמיר, סיפרה הבוקר על הרגע שבו התבשרה כי הנורא מכל קרה.
"לא הייתי מודעת בכלל לחדשות, הייתי עם הבנות בחצר, אכלנו ארטיק", תיארה ורד, "פתאום, חברים ומשפחה שיודעים שחן עובד בתל אביב, התחילו לשאול אותי: 'חן במשמרת? איפה חן?'. אמרתי שכן, שהוא יצא למשמרת. כשזה התחיל להיות בשצף, הבנתי שמשהו לא בסדר. כשקיבלתי טלפון שבאים לאסוף אותי לאיכילוב, הבנתי שזה לא טוב".
"באותו בוקר הוא התעקש לנסוע עם הבנות. התחלתי תואר ראשון, הייתה לי עבודה להגיש, עם דדליין ליום ראשון. הוא אמר: 'ורד, אקח את הבנות, אעשה להן יום כיף בקיבוץ. יהיו לך כמה שעות של שקט. תסיימי את העבודה בשקט. כשאחזור, אצא למשמרת והכל יהיה בסדר'. הוא ישר ארגן צידנית עם קצת אוכל לבנות, הכין להן כריכים, לקח תיק עם בגדי החלפה ופשוט יצא לדרך. הוא היה ממש חדור מטרה".
את מצליחה לעכל מה קרה?
"אני לא חושבת שאי פעם אוכל לעכל את זה, אבל יש לי שלוש בנות ואני צריכה להיות בשבילן. יש פה שצף של אנשים מדהימים, גם כאלה שלא מכירים אותו, שרק רוצים לבוא ולנחם. זה מדהים לראות את העם שלנו, בתקופה הזאת. חן נגע באנשים, זו המורשת שלו. זה מי שהוא".
מהסיפורים שאת שומעת עליו, את מגלה דברים שלא ידעת?
"חן, בנוסף לבן הזוג שלי ולאבא של הבנות שלי, היה גם החבר הכי טוב שלי. עם כמה שזה כיף לשמוע כל פעם על עוד מישהו שהוא נגע בו, להפתיע אותי זה לא מפתיע. אני יודעת הכל, הוא סיפר לי הכל, גם את הדברים הכי קטנים והכי פעוטים. אני פשוט מחברת פרצוף לשם. היינו מספרים אחד לשנייה הכל".
בנות כמה בנותייך? הן מבינות מה קרה?
"הגדולה בת שבע וחצי, האמצעית בת ארבע וחצי והקטנטונת שנתיים. הגדולה מבינה מצוין, היא קורעת לי את הלב בכל פעם מחדש, מאז שבישרתי לה. האמצעית מעכלת לאט לאט, הקטנה פחות. אנחנו נדאג שהיא תזכור את אבא שלה".
מצד אחד את נמצאת באבל, מצד שני את צריכה לשדר להן שאמא פה והיא העוגן החזק. איך את מתמודדת עם זה?
"מקווה שאני עושה את זה כמו שצריך, כי זה באמת קשה לי. אני באיזשהו דיסוננס פנימי כזה עם הרגשות שלי ועם מה שאני צריכה להוציא החוצה, אבל אין לי ברירה. אני רוצה לגדל בנות שמחות, מחייכות ומאושרות. אני לא רוצה שהבית יהיה עצוב. חן ואני תמיד דאגנו שיהיה שמח ומצחיק בבית, אני לא רוצה שהבית יהפוך להיות עצוב. אני כן רוצה שיהיו להן חיים טובים ומאושרים, אז אני עושה כל מה שאני יכולה. זו עבודה יום-יומית, אפילו שעתית. אני רוצה שהבנות שלי יכירו את אבא שלהן הגיבור ויידעו מה שהוא עשה בשביל המדינה, בשביל אזרחים חפים מפשע, שלמרות שאנחנו שילמנו את המחיר - זה לא היה לחינם. הוא היה בחור מדהים. אני איבדתי את האהבה שלי, את החבר הכי טוב שלי, את האבא של הבנות שלי. מגיעה לו ההכרה והתודה הזאת".
כשצופים בסרטונים מהפיגוע, זה בלתי נתפס איך חן זיהה את המחבל ותוך שניות הגיע אליו.
"הצוות הזה בכלל, גם החברים שלו, גם עוז, מאוד מאומנים. יש להם את זה, מה שנקרא. לחן תמיד היה את הקטע הביטחוני, אפילו בדברים הכי קטנים, כמו זיכרון שרירים כזה. כשהיינו יושבים במסעדה עם הבנות, הוא תמיד היה יושב עם הפנים לדלת כדי תמיד להיות דרוך, ערוך ומוכן. כנראה שזה משהו בבילט-אין שלו".
בשיחות ביניכם, עלה החשש שהוא ייקלע לזירת פיגוע?
"תמיד ידעתי שהוא יהיה שם אם יהיה משהו, הוא תמיד זה שירוץ ויחפש. היו כמה פיגועים, אבל תמיד או שהוא עשה לי לייק בהודעה או שענה ואמר: 'ורד, אני לא יכול לדבר', ואני הבנתי. פעם אחת התקשרתי אליו כשחיפשו את המחבל בדיזנגוף. הוא אמר לי: 'לא, אני בכלל בגני התערוכה, זה לא קשור'. בדיעבד, כשהוא חזר הוא סיפר לי שהלך, חיפש ועזר שם לכל הכוחות. ידעתי שהוא הבן אדם שירוץ ויחפש לעזור, אבל לפחות תמיד הייתי רגועה כשהוא היה אומר לי: 'הכל בסדר, אני פה'. הפעם לא".
עד כמה חן ושותפו לצוות היו קרובים?
"זה צוות שכולם מחוברים, הם תמיד בזוגות, אחד מגבה את השני. יש שם אחוות לוחמים כזו. הם תמיד יודעים שאחד ישמור על השני. השותף בחור מדהים, הם היו ביחד שש שנים. אין לי מילים. גיבור לאומי".