רפואה משפטית, מהי בכלל? קוראים לנו 'רפואה פתולוגית', אבל אנחנו לא פתולוגים. אנחנו משתמשים ברפואה כדי לסייע לפתרון בעיות במערכת המשפט. זה מתחיל בזיהוי חללים - לא זיהוי כשמרימים את השמיכה ושואלים האם זה האדם, אלא זיהוי של מי שלא ניתן לזהות אותו בהיכרות אישית. אנחנו לוקחים סימנים מהגופה ומשווים אותם לסימנים של האדם כאשר היה בחיים - לדוגמה טביעות אצבעות, דנ"א, מרשם שיניים וצילומי רנטגן.
אנחנו מסייעים גם בפתרון רצח. בזירת אירוע, הרופא המשפטי צריך לומר שלושה דברים. הראשון, מהו זמן המוות. קשה מאוד לקבוע את זמן המוות אם אתה לא מגיע לזירה. הדבר השני, מהו מקום המוות. העובדה שמצאו גופה במקום מסויים, לא אומר שהיא מתה שמה. יכול להיות שהיא מתה במקום אחר והעבירו אותה לאחר המוות. שלוש, מה פחות או יותר קרה. המשטרה רוצה להתחיל בחקירה עכשיו, לא לחכות עד שתצא חוות דעת הנתיחה. צריך לומר לה האם לחפש סכין, אולר או גרזן.
אחר כך הגופה מועברת למכון לרפואה משפטית ויש מספר דברים שנעשים. מרבית הגופות שמגיעות למכון לא תעבורנה נתיחה, אלא עושים בדיקות חיצוניות, בדיקות הדמייה ובדיקות מעבדתיות שונות. רק אם יש צורך עושים נתיחה.
אנחנו בודקים גם אנשים חיים, רובם קורבנות אלימות, בעיקר נפגעות תקיפה מינית. נבדוק גם חשודים. לדוגמה, אם למישהו יש טענת הגנה - 'נכון, הרגתי בן אדם, אבל הוא חנק אותי קודם, פעלתי בהגנה עצמית', נבדוק אם יש לו סימנים על הצוואר שיעידו שחנקו אותו. נחפש סימנים חבלתיים שיאששו או ישללו טענה מסויימת.
מדי פעם נבדוק גם מסמכים. נניח, מישהו עשה תאונת דרכים לפני שנה וחצי, התגלגל בין מוסדות רפואיים ואחר כך מת מאיזושהי סיבה. אנחנו צריכים לבדוק האם יש קשר לאותה תאונת דרכים. או, ילד שנפצע - האם הפציעה היא מהתעללות או מתאונה? התוצר שלנו הוא הגשת חוות דעת לבתי המשפט.
למכון מגיעים כל מקרי הרצח, הריגה, תאונות, התאבדויות וצעירים שמתו מוות פתאומי. כל מוות חשוד צריך להגיע למכון לרפואה משפטית לבדיקה. אנחנו לא יכולים כמו רופא רגיל לשאול את המטופל 'מה קרה לך? איפה כואב לך?', אז אנחנו שואלים את רופא המשפחה שלו, את חוקרי המשטרה, בודקים את דוח הזירה. אנחנו עושים לגופה בדיקות חיצוניות, בדיקות מעבדה ובדיקות הדמייה, ורק אם יש צורך עושים נתיחה.
כל גופה במכון לרפואה משפטית תעבור בדיקת סי.טי. וכך נראה מה יש בתוך הגופה. בתמונה שלפניכם רואים יד של טייס. אנחנו רוצים לדעת אם הוא היה בשליטה על המטוס בעת ההתרסקות, האם אחז בהגאי המטוס. אם כן, אנחנו מצפים למצוא שברים בעצמות כפות הידיים שלו. החצים מראים את השברים בעצמות, זה מוכיח שהוא ניסה לשלוט במטוס ולא היה חסר הכרה כאשר אירעה ההתרסקות.
כשאירע פיגוע הגיע למקום רופא עם צוות חובשים. הפצועה הראשונה שניגש אליה הייתה בחורה צעירה שהתקשתה בנשימה. הוא החליט להכניס לה צינור לקנה הנשימה ולהנשים אותה, אבל לא רצה לבזבז חובש על ההנשמה וביקש מאחד מעוברי האורח לעשות זאת. הרופא הלך, עשה סבב אצל שאר הפצועים וכשחזר, היא כבר הייתה מתה.
בצילומי הרנטגן מצאנו רסיסים מתכתיים מתוך המטען, אבל הכל שטחי - לא בקופסת הגולגולת אלא מתחת לעור. אם הרסיסים לא חדרו עמוק, למה היא מתה? בקצה צינור ההנשמה ראינו מסטיק, כלומר שהיא לעסה מסטיק בזמן שדחפו לה את צינור ההנשמה פנימה. זה סתם לה את קנה הנשימה והיא מתה מחנק.
כאנשים, אנחנו תמיד עושים קפיצה לוגית. אם היה פיצוץ והיא נפצעה בפיצוץ, אז בטח היא מתה מהפיצוץ. לא תמיד זה ככה. מטרת הרפואה המשפטית זה לצמצם את הקפיצה הלוגית. לדוגמה, המקרה של רוז פיזם, הילדה בתוך המזוודה בירקון. נשאלה השאלה האם היא נזרקה לירקון כאשר הייתה כבר מתה, או שהייתה בחיים וטבעה בירקון. כשהוציאו אותה שלושה חודשים אחרי האירוע, היא הייתה כמעט שלד. אני אמרתי שהיא לא טבעה. איך ידעתי אם היא הייתה כמעט שלד? הרי אין ריאות.
בתוך המזוודה היו בגדים מקופלים. כאשר אדם טובע, ממש לפני המוות שלו יש לו פרכוסים. אם היא הייתה מפרכסת, הבגדים לא היו נשארים מקופלים. לכן, היות והבגדים היו מקופלים, היא לא טבעה. היא הוכנסה למזוודה כאשר הייתה כבר מתה.
אדם ירד ממטוס אחרי שהרגיש לא טוב בטיסה. כאבים בחזה, כאבי ראש, כמעט איבד את ההכרה. היות שהוא אדם די מבוגר חשבו שהוא סובל ממחלה ורצו לפנות אותו לבית החולים, אלא שבאולם קבלת הפנים הוא התמוטט. כשהוא הועבר אלינו, ראינו בסי.טי. שבתוך המעיים שלו יש עצמים כהים ולא ברורים. מה שיצא מהמעיים שלו זה לא עלי גפן ממולאים, אלא סמים. אחת מהשקיות התפוצצה והוא בעצם מת בסוטול.
לא היינו צריכים נתיחה פה, אלא בדיקת סי.טי. כדי לזהות את העצמים הזרים במעיים ובדיקה טוקסיקולוגית כדי לראות איזה רעלים יש לו בדם וממה הוא מת. ברור שכן עשינו נתיחה, כי אם אנחנו לא היינו עושים - חצי שעה אחרי הקבורה החברים שלו היו עושים לו את הנתיחה, כי זה שווה הרבה מאוד כסף. אם הייתי חכם, הייתי עכשיו באיי הבאהמאס בכלל.
עם הזמן החושים מתקהים, ועדיין כשפוגשים את משפחות הנפגעים זה תמיד כואב - כי אז, רואים את האובדן, השכול והשבר. זה מאוד מטלטל וקשה. מצד שני, וזה החלק האופטימי - זה נותן לך להבין שהחיים הם טובים. אני בצד הזה של שולחן הנתיחה. צריך לנצל את החיים כי זה יכול להיגמר מחר.