"מחדל מהדהד": האחים סהר ומעיין עשור ז"ל שמכוניתם נסחפה בשיטפון בערבה, הובאו למנוחות בבית העלמין בטבריה. גורמים במערכת הביטחון מביעים כעת ביקורת על המשטרה שהחליטה לסגור את הכבישים רק לפנות ערב, אחרי שהסחף הגדול החל - וזאת על אף ההתראות החמורות שהיו לפני כן.

למעלה מ-60 אזרחים שנשקפה סכנה לחייהם חולצו במהלך השיטפונות, בהם עומר דיעי בת ה-17 ושתי חברותיה. השלושה היו בדרך חזרה מאילת כשמכוניתן נסחפה ובמשך ארבע שעות מצאו עצמן בחושך מוחלט, מנותקת קשר, בסכנת חיים ממשית.

"חזרנו מאילת, אני ועוד שתי חברות. אחת ישבה מקדימה והשנייה מאחורה", תיארה דיעי הבוקר, "לא הייתה לי מודעות למצב, באילת היה שמש. כשעברנו את יטבתה הייתה הצפה די גדולה, אבל חשבנו שאנחנו יכולות לעבור את זה. היינו בפקק ממש ארוך והבנו שאת ההצפה הבאה כבר לא נוכל לעבור. התקשרנו להורים, הודענו שאנחנו נשארות עוד כמה לילות באילת כדי שלא לקחת סיכון ועשינו פרסה באמצע הכביש".

"עלינו על אותה הצפה ראשונה, ומשם המכונית נעמדה ולא זזה. תוך שניות המכונית התמלאה במים, בכמויות אדירות. חברות שלי הספיקו לצאת מהחלון, אני לא. היה קצר והמכונית ננעלה מבפנים. ננעלתי למשך ארבע שעות, בזמן שהמכונית מתמלאת ומתמלאת במים. המכונית נסחפה במים: עליות, מורדות, סיבובים, הגענו בערך 100 מטרים מהכביש".

לא הייתה לך דרך לצאת החוצה?
"חברות שלי כן הספיקו לעלות לגג, אני לא הספקתי. עד שניסיתי לפתוח את החלון, המכונית כבתה. לא הצלחתי לפתוח את הדלת מרוב שהזרם והסחף היו חזקים. התקשרנו ל-100 אבל זה היה מאוד מתסכל, לקח להם הרבה מאוד זמן לענות. במספר הזה צריכים לענות תוך שלוש-ארבע שניות, הם ענו תוך 5-10 דקות".

מתי הבנת שאת נמצאת בסכנת חיים?
"אחרי 10 דקות שישבתי במכונית והמים הגיעו לי עד להגה. חברות שלי למעלה אחזו בפסים של הגג. לא הפסקנו לצוף על המים. זזנו, הסתובבנו, עפנו בהידרדריות. תוך כדי דיברנו עם המשטרה, אבל הם לא ידעו איפה אנחנו. לא ידענו כמה נסחפנו, כי תוך 10 דקות הסתכלנו וכבר לא זיהינו אפילו את הסביבה".

איך חילצו אתכן?
"המשטרה בהתחלה חשבה שזו בדיחה, ניתקו לנו. לא שמעו לנו. בזמן הזה הייתי בקו המים, בתוך המכונית. לבנות למעלה לא היה אינטרנט, כי גשם זלעפות ירד עליהן. אחרי רבע שעה התחילו להבין שאנחנו באמת בסכנת חיים. המשטרה לא מצאה אותנו. רק אחרי ארבע שעות הגיע המסוק, כשהחליטו שזה הגיוני לבוא ולהציל אותנו מהמים".

את כועסת על המשטרה שלא סגרה את הכביש, או עליכן שלא הקשבתן לאזהרות?
"כמובן שהייתי צריכה להסתכל על מזג האוויר, אבל היו צריכים לסגור את הכבישים. זה היה ידוע. היו צריכים להראות עזרה יותר מהר מארבע שעות. הייתי יכולה למות בארבע שעות האלה, המים הגיעו לי עד הצוואר. זה היה יכול להיגמר אחרת".

האוטו הלך לגמרי?
"מאמינה שכן. הייתי בפנים, ראיתי את החומרה והנזק. לא היה אפשר להציל. ערימות בוץ וכמויות מים אדירות נכנסו למכונית. נתקענו בכל כך הרבה סלעים".

מה שלומך הבוקר? מתאוששת?
"כבר שני לילות שאני לא ישנה בכלל, ואם ישנה אז קמה מסיוטים שאני עדיין שם. אני לא מתפקדת כרגיל. זו טראומה שמלווה אותי בכל שנייה, בכל רגע. טופלתי בבית החולים יוספטל ועכשיו אני בבית".