"אני בת 40, נשואה עם 3 ילדים. הגדול בן 6", אמרה לי א"י. "בשנה האחרונה הרגשתי ריחוק מצד בעלי לצד ביקורת נוקבת על כל דבר שאני עושה, התעלמות וחוסר פרגון. ניסיתי ליזום בילויים משותפים ואינטימיות, אבל נתקלתי בתגובות צוננות. מכאן לשם התגלה לי שבעלי ניסה להתחיל עם מישהי צעירה, והיא סירבה לו. כששאלתי אותו בהתחלה הוא כעס והכחיש, אבל בסוף הוא הודה בזה. ביקשתי ללכת לטיפול זוגי כדי לנסות להציל את הקשר, והוא לא רוצה ולא מעוניין להציל. בכיתי ושאלתי מה הסיבה, והוא אפילו לא התנצל ולא הביע צער, או אמפטיה. הוא רק אמר: 'אני לא רוצה להציל את הקשר הזה, כי אין לי אליך כלום ושנים לא היה לי אלייך כלום, ואיך לא הבנת את זה לבד?'.
כששאלתי אותו אם הוא רוצה להיפרד, הוא אמר שבגלל הילדים עדיף שלא ושנמשיך להחזיק משפחה, במירכאות, אבל בינינו לא תהיה זוגיות אמיתית. אני לא מסוגלת לקבל את הדבר הזה, למרות שלא היה לי קל והקרבתי הרבה למענו, ועשיתי זאת באהבה כי חשבתי שזה הדדי. הבעיה היא שכרגע, מצד אחד אני לא מסוגלת לבוא ולהגיד לו שאני רוצה להתגרש, כי קשה לי לפרק את הבית, ואני חוששת מהתהליך. מצד שני, גם כך מאוד עצוב לי להיות איתו באותו בית ולראות את ההתעלמות והריחוק שלו. אני כועסת על עצמי וחסרת סבלנות עם הילדים כי המצב כרגע מאוד קשה לי. אני רוצה אהבה, אבל לא יכולה לבנות על זה שאמצא אותה בפרק ב'. האם זה נכון עבורי להמשיך לחיות בנישואים שהם שקר אחד גדול?
איך מקבלים אומץ לעזוב, אפילו במחיר שלא בטוח שיהיה לי יותר טוב? (להסתדר עם 3 ילדים קטנים לבד זה לא קל)".
יקירה, משאלותיך אני מסיקה, שאת עדיין מה זה לא בשלה להתגרש. מפני שלו היית בשלה, היית פשוט מתגרשת - ולא מתייעצת איתי, תוך כדי היאחזות בנישואים עם גבר אדיש ואטום שלא רואה אותך ממטר. וכל זה, מרוב הפחד ש"לא תמצאי אהבה". הא הא. והא הא, כי אני רואה אותך ונדהמת מהפחד חסר השחר הזה שלך. אבל ככה זה נשים: עד גיל 40 בערך, הן לא רואות את עצמן - כמה שהן מדהימות, גם כשהן מאוד מדהימות.
למעשה (ומזעזע ככל שזה יישמע לך!) - היחס הרע של בעלך אליך הוא רק המראה ליחס הרע, הלא מודע, שלך אל עצמך. אבל בל נקדים את המאוחר, כי זה ברור שחבית החרא עדיין לא התמלאה לך. רק כאשר היא תתמלא, את תמצי (מלשון מיצוי) את הקשר הרע הזה, ובעלך ינשור מחייך בלי שום כאב, כמו קליפה דקיקה מראש שום.
את לא תשאלי: "מה יהיה?", ו"האם יהיה לי אי פעם פרק ב׳?", כי התשובה תהיה ברורה לך: "איתו - זה לא!". ואז, כשתביני שמי שלא רוצה אותך, פי אלף את לא רוצה אותו - הגט יהיה לך רק משהו טכני. לא משהו הרה גורל להתייעץ עליו. אני מכירה את המקום הזה המלא בספקות עצמיים, יקירתי, כי גם אני הייתי פעם בנעלייך. גם אני, כמו רבות אחרות, נשארתי יותר מדי זמן בתוך קשר שהיה הרסני לגביי - רק מהפחד ש"בחוץ יהיה יותר גרוע".
הייתי במקום כל כל נמוך מבחינה נשית (בניגוד למקום התודעתי הגבוה שלי בתחום הקריירה), שהאמנתי ש"יותר טוב מזה - לא יקרה לי אף פעם", ו"מזה", שתביני, היה תחתית השאול מבחינת היחס אלי. אוי, כמה חמלה ותימהון יש לי על האישה ההיא, שהייתי פעם. אבל מה שרואים משם - מהתחתית הזו, זה לא מה שרואים מכאן - מהמקום שלי עכשיו, ואני יכולה לספר לך מפה את המשך העלילה של הסרט, והיא נהדרת.
אבל אז - לא רק שלא ידעתי את זה, אף אחד גם לא סיפר לי: שהקשר הזוגי, הוא בול המראה המשקפת של היחס שלנו אל עצמנו - ושל "מה מגיע לנו לדעתנו" מהבחינה האינטימית. כי כשהוא שאל אותך: "איך לא הבנת לבד שכבר שנים אין לי אלייך כלום?", לא הבנת את זה, רק בגלל שלא חשבת שמגיע לך יותר מזה. אז יחסו הגרוע אליך ניראה לך נורמטיבי.
ובחזרה אל הסיוט שלי מפעם: כדי שלא אאלץ לזוז אל מה שאז, הפחיד אותי מאוד (הגט, הלבד, וה"מה יהיה?"), סיפרתי לעצמי שלל חרטבונות. כמו זו, למשל, ש"השקעתי בו כל כך הרבה, ואם אתגרש עכשיו, אחרי השקעה כל כך מטורפת בו, תבוא מישהי אחרת, ותקטוף מהמוכן את כל פירות ההשקעה שלי, ואני אמות". עד שהגיע לי הרגע שבו הבנתי בכל נימי נפשי שאם לא אתגרש מהאדם הזה שעושה לי כל כך הרבה רע, פשוט אחלה בסרטן ואמות בין כה כה. ואז, עוד לא ידעתי שהוא נוכל. הזוועה הזו נודעה לי רק אחרי הגט (!). יענו, התגרשתי ממנו מסיבות איומות אחרות.
הידיעה הזו שאמות אם לא אברח מהרעל הזה, היה הרגע שבו התמלאה לי חבית החרא, ונוריתי החוצה מתוך הקשר הזה בלי מחשבה אחת של פקפוק. וכל השאר היה רק פרוצדורות והתנהלויות, איך לעשות את הגט הזה במינימום נזקים לעצמי, מעבר לאלה שכבר קרו לי. המחשבה ששחררה אותי הייתה שמצידי יכולות לבוא עכשיו גם אלף נשים אחרות, שיחנקו כולם ביחד עם "פרי השקעתי" - זה לא מעניין אותי יותר. העיקר שאציל את עצמי.
ואיך קרה לי הנס התודעתי הזה? פשוט עליתי "במחירון הפנימי שלי", כאישה. מה זה "המחירון הפנימי" הזה? זה הסטנדרטים למה שמגיע לנו בחיים. הבנתי שמגיעים לי חיים יותר טובים מאלה שהיו לי אז, כאישה נשואה. גם אם פירוש הדבר הוא שאהיה לבד וללא שום זוגיות, כי ברירת המחדל לנישואים גרועים היא לא גבר (או אישה) אחרים "שיצילו אותנו מהחיים שלנו", אלא להיות לבד, לגדל את הילדים לבד ולהעניק לעצמנו במו ידינו איכות חיים טובה בלי קשר לשום בן/בת זוג, גם אם פירוש הדבר הוא לרדת ברמת החיים. איכות חיים ורמת חיים זה לא אותו הדבר.
תמיד עדיף גם וגם, כמובן. ואם צריך לבחור - בעיני, איכות חיים טובה, לוקחת אלף פעמים רמת חיים טובה. אבל את, יקירתי, עדיין לא שם, וזו הסיבה שאני לא אומרת לך "כן, כן, תתגרשי מהאיש האטום הזה, שלא רואה אותך ממטר". הוא אטום ולא רואה אותך, מפני שאת, כאמור, הפסקת לראות את עצמך לפני הרבה מאוד זמן. זה קורה לצערי להמון נשים שרואות רק את הילדים, את הבעל ואת חובות הבית - ושוכחות את עצמן ואת הצרכים שלהן.
זה אכן לא קל "לראות את עצמך" כשיש לך ילדים פעוטים בבית, והזוג הופך לחברה תפעולית בע"מ: "אתה תיקח את הגדול, ואני אחזיר את הקטנים". אם הבעל הוא לא שותף בוגר, אלא נרקיסיסט מחורבן, אין צ'אנס לצלוח את השנים הראשונות הקשות האלו כצוות. לפי שהוא פרש מהצוות - התחתנת עם נרקיסיסט מחורבן. זה היה: הוא ראה רק את עצמו, ואת ראית רק את עצמו.
אז העצה הפרקטית הכי טובה שאני יכולה לתת לך (במצב הספציפי הזה שלך), היא לחשוב על עצמך כאילו שאת כבר גרושה, בעודך נשואה. תתחילי לתרגל "לבד". זה יקל עלייך את החיים. אל תחסכי על פגישת ייעוץ אחת בתשלום עם עורכ/ת דין לענייני גירושים מהשורה הראשונה, גם אם את לא מתכוונת להתגרש עכשיו. אין לי מספיק מילים להסביר כמה שזה חיוני וחשוב, רק כדי שיאירו את עינייך למה לשים לב כבר עכשיו. תרשמי לך את הכל, בעודם מדברים.
איך שאני רואה את זה, טובה גדולה עשה לך בעלך, כי הוא הביא לך קריאת השכמה לכך שתתחילי להשקיע בעצמך. אז תתחילי לגדל את האהבה שלך לעצמך, מעצמך, בעצמך. למרות שאת לא מקבלת אותה מהבחוץ, יענו ממנו. תשתמשי בו כפונקציה של "משקולת מחזקת שריר", שכנגדה את תתחזקי.
איזה שריר את תחזקי אצלך? את "השריר היודע" שלך, שאת נהדרת. ואז שום קול מהבחוץ "שאת לא" - לא יזיז לך ולא יזיז אותך, מהמקום החדש והטוב הזה שלך ביחס שלך אל עצמך, וגם לא יערער את הביטחון שלך בעצמך. את פשוט תדעי בוודאות פנימית שקטה: שמגיעים לך חיים יותר טובים, מאשר אלה שמעניק לך "הנוכח הנפקד" הזה בחייך.
זה אומר שאת תתחילי לשים את הפוקוס שלך רק עלייך: לא עליו ("איך אני מחזירה אותו אלי?"), ולא על אהבתו ("למה הוא כבר לא אוהב אותי?"), ולא על נישואיך ("אני מפחדת להתגרש"). עזבי אותך עכשיו מכל הסוגיות המיותרות האלו שלא יביאו אותך לשום מקום. פשוט שימי את הפוקוס שלך כרגע רק עלייך ועל הילדים שלך, ושימי את אהבתך לעצמך במקום הראשון. (אהבתך לעצמך - האינטרסים הנפשיים, המנטאליים, הרגשיים, והחומריים שלך).
כי גם אם אנחנו לא שולטים על כדורי הטניס שאנחנו מקבלים מהיוניברס (בעלך שכבר לא אוהב אותך, לדבריו) - אנחנו בהחלט כן שולטים על ה"איך נחזיר אותם בחזרה ליקום". יענו, מה ואיך נבחר לפעול בקשר לבעיה מסוימת. אז בבקשה תפסיקי לרחם על עצמך ותפסיקי להיות קורבנית, שמרגישה "תוצאה" של החיים ונסיבות החיים ש"קרו" לך. כי כלום לא קרה לך בלי ההסכמה שלך שבשתיקה, וחוסר המודעות שלך, בעודך ישנה על חייך. זו לא הזמנה לתחושת אשמה, אלא ללקיחת דרגה גבוהה יותר של אחריות על מה שקורה לך.
שווה לך לקחת אחריות על כל מה שקורה לך, מפני ש100% אחריות, יתנו לך 100% תוצאות התלויות רק בך. זה מה שאת רוצה: להחזיר את השליטה בחייך אל עצמך. ולפרקטיקה: גם אם היצר הראשון שלך הוא לרחם על עצמך ש"ככה קרה לך", אל תעשי את זה. תשתמשי בכל חיילי האנרגיה שלך רק לקידום עצמי. הכוונה שלי, היא, שכל פעולה, ולו הכי קטנה שלך, שתהיה לאור השבלונה הבאה שאת תניחי עליה:
"הפעולה/המחשבה הזו מקדמת אותי, (אל השליטה המלאה בחיי), או לא?". ואז, זה יהיה (נניח): "בא לי לבכות לחברה על מר גורלי". התשובה שעולה מהשבלונה: "לא, זה לא מקדם אותי". אז בוחרים (במידת היכולת, כמובן), לא לעשות את הפעולה הגרועה, ואפילו לא לחשוב עליה. ואיך אפשר "לא לחשוב" עליה? אומרים למחשבה הגרועה הזו: "תודה שבאת, אבל עכשיו את יכולה לעזוב", ואז "להעזיב" אותה. ואיך "מעזיבים" מחשבה?
את סוקרת בפועל 25-50 עצמים (שהעיניים שלך רואות סביבך כרגע) ואת קוראת להם בשמם המפורש (בקול רם, אם את לבד - או בלב, אם את בחברה). זה כל מה שאת ממש רואה בפועל: שמים, כיסא, בלטה, מזלג, שיש, מפית, כיריים, נייר, מנורה, חלון וכו'. אחרי איקס פריטים, פוף! המיינד שלך הולך למקום חדש, והמחשבה הלכה. זהו טריק נהדר, פעיל-יעיל, תשתמשי בו.
נמשיך בדוגמאות של הרעיונות לפעולה, כדי לשים אותם מתחת לשבלונה: "אקבע לי תור לדיאטנית של קופת החולים כדי לשפר את התזונה שלי", או: "ארשם היום לפילטיס במתנ"ס", או: "אלך לעשות גוונים אצל ספר טוב". או: אשיג בייביסיטר, ואלך לקולנוע" (כן! לבד! תתאמני על הלבד!). התשובה שעולה מהשבלונה: כן, כן, כן וכן. כל אלה הם צעדים קטנטנים בוני אמון עם עצמך. 100% תשומת לב לעצמך, 0% תשומת לב על בעלך, שזה לא ברוגז, או כעס. אלא אדישות מבורכת אליו ואל קיומו, שכבר לא משנה לך ברגע שהסכמת להיות "גרושה בלב".
ו"היי גרושה בעודך נשואה", זו עצה נהדרת למצבך. ככה תחזרי להיות היצור המעניין והמרתק, האישה שהיו לה פעם חיים משל עצמה, והיא הייתה מלאה בעצמה ובחייה. זו האישה שהוא פגש והתאהב בה פעם, ולא סמרטוט הרצפה הדרוס שהפכת להיות עם השנים. אז החדשות הרעות הן שאנחנו אלה המחנכים את הזולת איך להתנהג איתנו. דרך אי שימת גבולות, דרך שתיקה כשהיינו צריכים לדבר, ודיבור מיותר, כשהיינו צריכים להתעלם.
אבל החדשות הנהדרות הן, שזה הפיך. כי ברגע שאנחנו נותנים לעצמנו במו ידינו את השווי והערך שלנו, גם העולם בחוץ רואה את השווי והערך שלנו. בכל מקרה - אנחנו מפסיקים לסבסד יחס לא ראוי אלינו, ולא מרשים ולא מאפשרים אותו יותר. ואיך אנחנו נותנים לעצמנו במו ידינו, את השווי והערך שלנו? בדיבור פנימי (או בקול רם, אם אנחנו לבד), למראה: "את שווה! את נהדרת! את בעלת ערך עצום ורב!, אני אוהבת אותך!". אם זה מרגיש לך זיוף, אל תגידי את זה, כי אני לא מאמינה ב"פייק איט טיל יו מייק איט".
אלמנט הזיוף - הוא כוח שלילי, שמתנגד לכוח החיובי שאת מנסה לבנות בתוך עצמך. וכוח שמתנגד לכוח, מייצר קיפאון וסטגנציה. כמו שני אגרופים שדוחפים האחד אל מול השני - ואז שניהם לא זזים מהמקום. אז תגידי למראה את האמת היותר מדויקת שלך, שאליה את לא תתנגדי: "אני רוצה להיות במקום שאני יכולה להגיד בלב שלם: 'את שווה! את נהדרת! את בעלת ערך עצום ורב! אני אוהבת אותך!'.
ויום אחרי יום, אחרי יום, ככה, את תראי שאת תגיעי לזה שזו תהיה האמת הפשוטה שלך. וזה עובד, יקירתי. כי החיים הם מהבפנים החוצה. וזו הסיבה שהעולם והחיים רק משקפים לך, כמו מראה, את היחס שלך אל עצמך. כמו שלא תתקני על המראה את האיפור שלך שלא מוצא חן בעינייך, אלא על הפנים שלך - ככה בול את לא תתקני את היחס של העולם (ושל הגבר שלך) אלייך, דרך אילוץ הבחוץ הזה להתנהג אליך שונה.
אז איך כן? רק דרך שיפור היחס שלך אל עצמך. עמוק ואמיתי. ואם בעלך לא ישתף עם זה פעולה? ואם הוא ימשיך לראות אותך כמו רהיט נוסף בבית? יקירתי, גם כשמאוד תאהבי את עצמך - זה לא אומר ש"כל העולם" יאהב אותך. אבל הרבה מהעולם יאהב אותך. ויש מצב שגם אז - בעלך יהיה מאלה שלא אוהבים אותך. אלא שזה לא ישנה לך, כי החל מרגע זה, את מוותרת לעולמי עד, להשיג ממנו את ציון ה"שווה ובעלת הערך". הוא ביטל אותך? תבטלי את אותו.
מרגע זה - שהוא יהיה כלום בשבילך. גורנישט. אפס, נאדה, זילץ'. כי זו את - אל תשכחי שזו את - שנתת לו את הכוח הזה עלייך, דרך החשיבות שנתת לו ולדעתו עלייך, ו/או בכלל. אז קחי בחזרה את הכוח הזה שנתת לו. איך? תחליטי שלדעתו עלייך (לא הרעה, וגם לא הטובה!), לא תהיה יותר שום חשיבות בעינייך. שזה בכלל חוק טוב, לא לתת ל"בחוץ" להגדיר אותך.
כי בהיררכיה הקוסמית - לא הוא המלך, ולא את העבד התלוי בו. אז תעיפי אותו כיביני-פיני מכיסא המלכות הזה שנתת לו בתוך הראש שלך. זה, קודם כל. שנית, מי שרואה את עצמה "בעלת ערך" בעיני עצמה - לא מחזיקה סביבה "שומרים וזקיפים" שיתזכרו אותה שהיא חרגה מהגבולות "היאים לה", בתור חסרת ערך. היא מתרחקת (פיזית, ו/או מנטאלית!) מאלמנטים כאלה בחייה.
תמיד אני צוחקת, שההורים שלי לא דמיינו שלאישה יכולה להיות קריירה. ומכיוון שכך, הם לא ידעו לחרב לי שם דברים בראש, וככה יכולתי להיות עצמי, ולהצליח. אז אל תראי אותי בתחום הקריירה - ששם תמיד הייתי רוללה. תראי אותי בתחום הנשי שלי (שהייתי בו פעם), ששם הייתי עולב מכמיר לב. ואם אני יצאתי משם - כל אחת יכולה לצאת משם. צאי לדרך הפנימית החדשה שלך, יקירתי, ותזכרי, שגם אלף צעדים מתחילים בצעד אחד.