"היי יקרה, יש לי שאלה: איך מעירים למישהו על ריח רע מהפה בלי להעליב? מדובר במחזר חדש שלי, וזה, מבחינתי "שובר עסקה". לא יכולה ככה. יש לך רעיון?".
טוב, יקירתי, החשבון פשוט: אם לא תעירי לו, את 100% לא תהיי איתו, כי כמו שאמרת, הדבר הזה הוא "שובר עסקה". אבל אם כן תעירי לו, את מעניקה לכם 50% סיכוי שהוא ישמע, יעשה משהו בעניין, ואתם תהיו ביחד. וישנה דרך נהדרת להעיר. המצאתי אותה לפני הרבה שנים, וקראתי לה: "שיטת הסנדוויץ'". אני עדיין שחוחה מרוב טפיחות ההערצה שהורדתי על כתפי עצמי עליה, כי היא ממש, אבל ממש עוזרת.
תראי, אם יש דבר שאני מאמינה בו, זה שכוונת הלב מתקיימת. יענו, מה שיוצא מלב נקי (נקי מרצון להעליב), וברמת שליטה מדויקת על בחירת המילים וגוון הקול - נכנס ללב הזולת בלי עלבונות. אלא אם כן מדובר ב"אבי-נעלבי", או ב"רינה-נעלבינה", שנגד זה אין תרופה. ולמה אני מספרת את זה? כי פעם טיפלה בי מישהי, שהבל הפה שלה היה כאילו שהיא אכלה סוס מת. יצאו לה משם אדים רעילים - ישר על הפרצוף שלי.
אז הערתי לה, אבל, כאמור, ב"שיטת הסנדוויץ'". שזו "פרוסה" של משהו טוב, אחר כך "המילוי" (של ההערה הלא כל כך נעימה), ושוב, "פרוסה" של משהו טוב. והנה הדוגמה: פרוסה של טוב: "תראי, אני מאוד מאוד מעריכה אותך. בעיניי, את מהיותר טובות שאני מכירה. ואני הולכת פה לשים את נפשי בכפי כדי לספר לך משהו שהוא מאוד חשוב בשבילך, ומראש סליחה ומחילה. וגם אם תכעסי עליי, שווה לי, ובלבד שהמידע הזה יהיה אצלך".
ואז הגיע ה"מילוי". הוא נאמר בגובה העיניים, בלי שום חוט של עליונות, או התנשאות עליה בתוך הקול שלי. זה היה בטון אגבי, כמו: "הנה, קחי את המלחייה": "הסימן הראשון לכך שכתר מסוים כבר לא יושב הדוק על השן״, אמרתי לה, "הוא ריח פה אופייני. למרות שמבחוץ, הוא נראה די סביר" (איזה "נראה סביר" ואיזה נעליים! היו לה שם מסגרות כהות של רווח בין סוף השיניים והחניכיים, שאפשר למות, אבל לא הרגשתי חובה לדייק...). "ברוך השם", המשכתי, "שיש את הריח, כי הוא כמו נורית אזעקה במכונית. בלעדיו, עד שהשן לא הייתה נופלת לנו (לנו!) לא היינו יודעים שהיא בסכנה. וברור לי שאת בנאדם מטופח שמקפיד על ניקיון השיניים, אז זו לא בעיה קוסמטית. זו רק עדות לכך שהחיידקים פשוט מעכלים את שורשי השיניים, בגלל שאריות המזון שבתוך הכתר הלא מהודק. והריח - הוא תוצר הלוואי". (וזה, אגב, כבר היה נכון במאת האחוזים, ופה כן דייקתי). "ורק כדי לא לאבד שורשי שיניים יקרים, צריך לטפל בזה מהר", אמרתי לה.
ועכשיו הפרוסה הנוספת של הטוב: "אני שוב מבקשת ממך סליחה ומחילה על ההעזה ובינתיים, עד שתטפלי בכתר, אשלח לך בווטסאפ את הטלפון של רופא השיניים שלי שעזר לי בול באותה הבעיה“. בחלום הלילה לא הגעתי לרופא השיניים שלי עם כזו בעיה, כי אני מטפלת בשיניים שלי באל"ף, לא בשלב הריקבון המתקדם המסריח של תי"ו. אבל לא אכפת היה לי למכור את עצמי ככה כאחת שזה גם קרה לה, עלק - כדי שהיא תרגיש יותר טוב. יענו, שהיא לא הסר'חה היחידה ביקום.
אפשר גם להוסיף, ש"את אישה נהדרת" (יפה/מוצלחת/מרשימה), או "אתה בנאדם על הכיפאק (מוצלח/מרשים/מהמם/טוב לב), וכמובן ש"הבריאות שלנו (שוב, שלנו) היא הדבר הכי יקר". ואז: "אז זהו. גמרתי לדבר וברור שהשיחה הזו נשארת רק בין שתינו".
תעשי ככה באומץ, ופתאום תראי איך יהיה קירוב הלבבות. הבנאדם יפתח את סגור לבו ויספר לך שהרבה זמן הוא משתגע ולא יודע איזו משחה להחליף (ברור, כי הרי בתשע מתוך עשר, זה לא אישיו של משחת שיניים לא נכונה, או "חומציות הקיבה", שאוהבים לתלות עליה בעיות ריח פה), וכו' וכו'.
ואם הבנאדם שמולך בכל זאת לא יגיב טוב, וייעלב? אז שייעלב. הוא ייעלב, ויטפל. ככה או ככה - זה רווח נקי לכולם. ואגב, כמובן שאפשר לפתוח את זה ליותר גדול - איך מעבירים ביקורת לאדם שאוהבים. איך מעירים לו על דברים. כי שיטת הסנדוויץ' ראויה ומתאימה לא רק לריח רע מהפה.
אבל איפה הבעיה?
שעל זרים את תתאמצי, ועל קרובים את תתעצלי. אז השכלול שלי, זה, פשוט לא להעיר. וגם כשמעירים את שלב "המילוי", גם אז צריך להתעייף עם "ריקוד שבעת הצעיפים" - שהוא, להסביר לבנאדם למה הוא/היא בסדר למרות "המילוי". למה הוא/היא לא אשם במילוי, אבל כן אחראי לפעולות עליו.
ורק בשביל הסדר הטוב - איך מטפלים בריח פה?
קודם כל, הולכים לשיננית (!). ולא כל חצי שנה, כמומלץ, אלא כל ארבעה חודשים. כי האבנית היא מרבץ ריח מסריח מטורף, בגלל המבנה הנקבובי שלה. ובעלי כלבים, אגב, יודעים את זה. חוץ מזה שאבנית בבסיס השיניים, גורמת לנסיגת חניכיים, לעששת, ולאיבוד שיניים. הולכים גם לרופא השיניים שיאבחן מקרוב את יציבות הכתרים. ובוודאי שמחליפים אותם בליינד, אם יש מרווח בין הכתר לחניכיים, והכתרים מהחומרים החדישים ביותר.
ואחרי השיננית:
"סילונית", שזה מתקן פשוט לתפעול (שמבריגים לבד על כל ברז), והוא מתיז סילוני מים בין השיניים, למקומות ששום חוט לא מגיע.
"סופר פלוס" של אוראל B. חוטים דנטליים מיוחדים המצופים בחלקם ספוג, עם קצה קשיח, המקל את השחלתם בין החניכיים לגשר, או בין הכתרים. הם מסלקים שאריות מזון ממקומות שלמברשת בחיים אין גישה.
"סאטן" של אוראל B. חוט דנטלי שטוח ומצופה שעווה, שבחיים לא חותך או פוצע את החניכיים.
מנקה לשון. הלשון החלקה שלנו בנויה כמו דשא, ובין הדשא הזה שוקעים חלקיקים שמרקיבים. הכי טוב? הפס הפלסטי הגמיש והמשונן של "אוקסיפרש". (ברשת). אם אין, אז מנקי הלשון שנראים כמו מסגרת ריקה של מחבט טניס. מגרפים איתם את הלשון ב-3 פסים: ימין, אמצע, ושמאל, ושוטפים מתחת לברז. חוזרים על הפעולה עד שהרוק שיוצא שקוף. ואם אין לקנות מנקה לשון? אז משתמשים בכפית מתכת עגולה קטנה והפוכה שאיתה מגרפים את הלשון.
משתמשים במשחת שיניים לא חריפה, ללא מנטול (להשיג בבתי המרקחת). כי היא לא גורמת לבן אדם לסיים מהר מדי עם הצחצוח, כדי להיפטר מהעקצוץ הלא נעים הזה בחלל הפה.
כמו שבמספרה חופפים לנו את השיער פעמיים, ככה מצחצחים גם את השיניים פעמיים ברציפות (כן!), לניקיון אופטימאלי.
רק מברשת שיניים חשמלית, ושוב: רק מברשת שיניים חשמלית. יש כיום זולות לאללה, על סוללות ב-30 שקל. ולמה? כי אין יד אדם שיכולה לבצע באותה כמות זמן את מה שהחשמליות האלו. זה למה. אביי געזונט, אני סיימתי.