מה זה להיות מזוהה עם חבורת אוהדי אנגליה? לצד הגאווה הגדולה, יש משהו מביך. ב-2006, האוהדים האנגלים היו נחושים לנצח את גרמניה על אדמתה. אף אוהד אמיתי לא נשאר בביתו. בניגוד לדרום אפריקה, אז היה מדובר רק בנסיעת רכבת. העימות על המגרש לא התקיים. האוהדים החליטו לנצח ברחוב.
שמם של האוהדים האנגלים נודע לשמצה בגלל החוליגנים. זה נגמר בפצועים, לעתים בהרוגים. מה שפחות מדברים עליו הוא המבוכה שנגרמת לאוהדי הנבחרת הנורמלים, אלה שרק ישבו ועודדו במהלך המשחק. כעת, כל העולם מזהה אותם עם מטורפים.
בניגוד אליהם, החוליגנים לא התביישו. ב-2006 הם הקימו "מחנה אימון" לקראת המונדיאל. לגרמניה הגיעו שוטרים אנגלים כדי לאתר מתפרעים פוטנציאלים שחמקו מהם. בעוד הם מחפשים מתפרעים, האוהדים האנגלים שרו להנאתם שירים על הניצחון האנגלי במלחמת העולם השנייה. בשבילם, אין הבדל בין הניצחון ההיסטורי על גרמניה במונדיאל 1966, שהביא לאנגליה את הגביע, לניצחון על גרמניה הנאצית.
"המלחמה הסתיימה לפני 60 שנה", התלונן אוהד גרמני. "לי אין קשר אליה". אולם השיכורים האנגלים התעקשו שהם פטריוטים אמיתיים. ספק אם אפשר למצוא קשר ישיר בינם לבין טייסי חיל האוויר הבריטי. עלבון לחללים? ביזוי זיכרון השואה? אל תטרידו אותם בזמן השתייה.
על רקע האיבה ברחובות, האוהדים השפויים יותר ארגנו משחק ידידות. אפילו רשת סקיי הבריטית שידרה את האירוע בשידור חי. עד כדי כך היה המאורע יוצא דופן.
ואז הגיע הדבר עצמו. משחק ראשון של אנגליה במונדיאל מול פראגוואי. הציפיות, כרגיל, היו בשמיים. לא פחות מגביע. אבל כרגיל, הנבחרת האנגלית לא הצליחה להבריק. את השלבים המאוחרים ראו שחקני הנבחרת בבית.
אבל אז, רגע אחרי המשחק, האוהדים עוד האמינו בשחקנים. הם מצאו זמן לפעילות החביבה עליהם: לבעוט כדורים אל חלונות שבהם נתלה דגל גרמניה. הגרמנים, במפתיע, החליטו לשתף פעולה. אחווה שכזו.
ביום ראשון האחווה תיעלם ל-90 דקות. השחקנים יעלו על המגרש בדרום אפריקה והאוהדים האנגלים שוב ישלפו את הדגלים וישירו: "ניצחנו אתכם שלוש פעמים: פעמיים במלחמות ופעם במונדיאל".