שני ילדים משני עמים נאבקים ביחד על חייהם

ביום חמישי האחרון ליוויתי את אוראל יליזרוב, ילד בן 8, שהוכנס לניתוח ראש בבית החולים סורוקה בבאר שבע. ניתוח שישי בתשעת החודשים האחרונים. אוראל נפצע, בסוף מבצע עופרת יצוקה, מרסיס של טיל גראד שפילח את ראשו. הטיל נורה מעזה ונחת בשכונת רמות בבאר שבע. אמו של אוראל, אנג'לה, אחות חדר ניתוח בסורוקה, נשאה אז את בנה המדמם על ידיה, עד לפתח חדר המיון.

"הילד מת", אמרה לרופאים שקיבלו אותו, ובאותו זמן גם פנתה לאלוהים. "אתה לא יכול לקחת לי אותו. לא אחרי 11 שנות עקרות שבהן חיכיתי לו, ואחרי שבע שנים שגידלתי אותו".

ד"ר מוני בניפלא, המנתח של אוראל ואחד מהנוירוכירורגים שהצילו את חייו, אומר שבארה"ב היו מניחים לאוראל למות. שם חושבים שעם נזק מוחי כה גדול, טוב מותו מחייו. בניפלא ועמיתיו החליטו אחרת ואוראל יליזרוב חי היום, מדבר, ומתחיל ללכת. לפניו דרך ארוכה של שיקום אבל אמו, אנג'לה, אומרת ש"את הילד שלי, אוראל, איבדתי באותו יום. אלוהים ריחם עלי ונתן לי פיצוי, את הילד שאתה רואה עכשיו, אבל הוא לעולם לא יהיה אותו אוראל שיכול היה להיות".

בין הניתוחים מתגוררים אנג'לה ואוראל בבית החולים השיקומי אלי"ן בירושלים. בחדר הצמוד חיה משפחה מעזה - משפחתה של מריה אמן, בת גילו של אוראל, שנפצעה קשה לפני שלוש שנים מטיל ישראלי. הטיל חיסל בכיר בג'יהאד האיסלאמי אך מהפיצוץ נהרגו גם אימא של מריה, נעימה, אחיה של מריה, מוהנד בן השש, וחנאן הסבתא. מריה עצמה נותרה משותקת מהצוואר ומטה וחייה ממשיכים להיות תלויים במכונת הנשמה. חמדי, אביה, מטפל בה במסירות אין קץ.

מדי לילה, אחרי שאוראל ומריה נרדמים, חמדי מעשן בשקט על המרפסת עד השעות הקטנות ואנג'לה מתייפחת חרישית. רק הגורל האכזר צוחק. אנג'לה, שמרגישה כי ננטשה ונשכחה על ידי המדינה שלה, מוצאת עצמה מחוזקת על ידי חמדי העזתי. "תחייכי" הוא אומר לה כל בוקר, "בשביל הילד".

החיוכים קיימים גם במציאות הקשה הזאת. אי אפשר שלא לחייך כשאוראל יוצא למסדרון ומריה דולקת אחריו, בכיסא הממונע שלה, אחרי שאנג'לה ביקשה ממנה להשגיח עליו. זה סיפור על אנושיות ועל תקווה, שצמחו דווקא בין קורבנות חסרי סיכוי וחפים מפשע. כשרואים את חמדי מאכיל באותה כף את מריה שלו ואת אוראל מבינים את זה.

עוד בעובדה: תעשיית הנשק הישראלית בהודו; הנבחרת של איתי אנגל; הנבחרת של יגאל מוסקו; יש לכם סיפור מעניין? צוות עובדה מחכה לשמוע