ביומיים שעברו מאז ששודרה הכתבה על לביא שלנו בתכנית "עובדה", אני בוכה די הרבה. אבל הפעם הבכי הזה הוא לא רק של צער או של כעס. עכשיו זה גם בכי של התרגשות והתפעלות שלא נגמרת. התפעלות ממאות אלפי אנשים טובים שלא עומדים אדישים אל מול הטרגדיה שניחתה אלינו, שנותנים לנו את הכוח, ואת האמצעים, להמשיך ולהילחם על הסיכוי של לביא לחיות.
אני נמצאת עכשיו לבד עם שני הילדים שלנו - גילי טס עם לביא לפני כמה ימים לעוד נסיעת מעקב בארצות הברית - ולי יש את הזמן להתגעגע לשניהם, וגם להרהר קצת. על הבחירה שעשינו, ועל הבחירה שלא עשינו- להרים ידיים. ואני חושבת על כך שעם כל הנחישות שלנו להילחם על לביא, הורים אחרים יכלו להחליט אחרת- וזה בסדר גמור. זה לא היה הופך אותם לפחות טובים מאיתנו או לפחות הורים מאיתנו.
בנסיבות האלה, ההחלטה להילחם היא בחירה אנושית, וההחלטה לוותר היא בחירה אנושית. וכמו שאנחנו לא שופטים את אותם הורים שמוותרים, אני מקווה שאף אחד לא שופט אותנו ואומר לעצמו: מוטב היה שיוותרו על לביא.ובכל מקרה, אנחנו על לביא שלנו לא מוותרים. הנה, בדיוק עכשיו אני מקבלת עוד שיחה מגילי, על כך שהמטפלת של לביא בניו ג'רסי, ד"ר פאולה לאונה, ראתה אותו ואמרה שזה פשוט מדהים: הוא זחל, צחק, הרים את הראש. את כל הדברים האלה תינוק בן 7 חודשים חולה קאנאוון לא ממש אמור לעשות, אבל הנה לביא כבר מנצח את הסטטיסטיקה. רק שימשיך כך, ורק שיהיו לנו כוחות ואמצעים לניתוח הגדול בקיץ.
לא, אנחנו לא מצפים לנס אחד גדול שיהפוך אותו לילד רגיל לחלוטין. אנחנו רק רוצים שיחיה, חיים טובים עד כמה שאפשר. אנחנו עדיין ממשיכים במשימה להשגת מאות אלפי השקלים שדרושים להמשך הטיפולים ולניתוח. יחד איתנו במערכה נמצאים אנשי עמותת 'קו לחיים', החברות הסלולריות וחברת סלאקט שארגנה את מבצע האסמסים - זה שהניב אחרי השידור ב"עובדה" סכום שיא של כמעט מיליון שקל. מאז שידור הכתבה של אורלי וילנאי אני שומעת על עוד ועוד התארגנויות למען לביא, והלב מתרחב. כן, אני מודה - הוא קצת מתכווץ בחזרה כשאני שומעת מהגורמים הרפואיים הרשמיים את אותן מנטרות ביורקרטיות רגילות, שמשאירות אותנו בסוף בלי שום תמיכה ממשית מהגופים הרשמיים של מדינת ישראל. אבל אני יודעת שכל זה לא ישבור אותנו. אנחנו כאן, נלחמים על לביא, נאבקים על התקווה שלו, וכולנו ביחד אומרים לכם תודה.