האדם שבטנק ניצח: גם חצי שנה אחרי הטבח הנורא של 7 באוקטובר, אף אחד לא הבין איך טנק אחד הופיע פתאום באמצע המסיבה ברעים; חוצץ בין המחבלים לצעירים שנמלטו ומציל את חייהם של כ-60 מהם. כעת השריונר עידו סומך מסכים לדבר על הכול: על הרגעים שבהם נלחם על חייליו, על הרגע שניגש לבקש סיוע מרכב צה"ל ונקלע למארב מחבלים – ועל הרגע שבו הבין שאיבד את כל חבריו ושהטנק עצמו הפסיק לעבוד.
באותה שבת שחורה עידו סומך, רק בן 19, הוצב יחד עם חבריו לפלוגה לשמור על קו הרצועה הצפוני, מזיקים ושדרות ועד נחל עוז ובארי. כשמתחילים הדיווחים על מחבלים שחצו את הגדר, דוהרים ארבעה טנקיסטים לכיוון הפרצה: המפקד שי לוינסון, הטען אופיר טסטה, התותחן אריאל אליהו והנהג, עידו סומך. צוות חדש יחסית, שעומד עכשיו מול המבחן הכי גדול שאפשר.
כשהם מגיעים לגדר, מערבית לבארי, שי המט"ק מדווח ברשת הקשר על מחבלים שנכנסים לשטח הארץ. " שי ניהל לחימה וכל הצוות תפקד בצורה הכי טובה שאפשר", תיאר עידו. "לא היה שום רגע שהטנק לא עבד".
במשך 20 דקות עידו ושלושת חבריו חיסלו עשרות מחבלים בלי הפסקה. בשעה 06:56 פיצוץ חזק מאד נשמע בטנק. עידו נחנק מהעשן ופותח את מדף הנהג: "אני מתחיל לנשום ואני מסתובב אחורה ואני רואה רק אש מאחוריי, בצריח פשוט. המחשבה הייתה, אוקי, כל הצוות שלי מת, הם לא פה. אני צריך לנסוע".
עידו נותר לבד. נוהג בטנק בגפו ומצליח תוך כדי להעביר למפקד כוח גולני בגזרה דיווח ברשת הקשר: "משנה דייגו, כאן עגלון 2ב', כל הצוות שלי נפגע!", קרא ברשת הקשר הסואנת, אל לא נענה. בזמן הזה המחבלים כבשו את מוצב גולני הסמוך וטנקים אחרים נפגעו. סומך לא ויתר והתפרץ שוב לרשת הקשר: "שתיים, כאן עגלון 2ב', כל הצוות שלי נפגע, אני היחיד שנשארתי". המסר סוף סוף נקלט: "קיבלתי 2ב', אנחנו מגיעים אליך", השיבו לו.
עידו מחליט להמשיך לנסוע – דוהר לשום מקום בטנק רפאים שרק כיסא הנהג שלו מאויש. הוא מתמרן בשדות שעל גבול עזה מבלי לדעת לאן. אחרי כמה דקות עידו עוצר כדי לתכנן את צעדיו. ואז, פתאום, הוא שומע את קולו של אופיר טסטה הטען. יש חיים בטנק.
"אני יוצא מתא הנהג, בעצם רואה אותו שוכב מחוץ לטנק, מלמעלה, על הטנק", עידו מתאר. "הוא היה פצוע מאד". עידו מנסה להבין איפה שי, מפקד הטנק, אבל אופיר לא יודע. בתוך דקה הטנק התחיל לגשש את דרכו בשטח האש. אופיר, למרות הפציעה, מצליח לקחת לידיו את מושכות הניווט.
רכב החילוץ התגלה כמארב
כשעידו ואופיר כבר קרובים להתייאש, הצלה נראית באופק. הם מזהים רכב דויד צה"לי. "אני יוצא מתא הנהג ומתחיל לשלוף את אריאל מהכיסא שלו לכיוון חילוץ, ואז אופיר קופץ חזרה לתוך הטנק, צועק לי: 'סומך, סע, זה מחבלים, סע!'". עידו דורס את אחד המחבלים ואת הדויד והם ממשיכים בנסיעה מפותלת. "אתה פשוט חושב על איך אתה חי עוד עשר שניות", הוא מתאר את מחשבותיו באותו הרגע. ומשם מורים לו לנסוע לאוגדה ברעים, מבלי שהוא יודע בכלל על האסון שמתחולל בפסטיבל "נובה".
קשה להאמין, אבל אף אחד בחטיבה הצפונית כלל לא טרחו לעדכן את פלוגת הטנקים של הגזרה על קיומה של המסיבה. השעה 08:20 – אלפי מבלים מסתתרים בין שיחים ומכוניות, מנסים להימלט מפני מחבלים שטובחים בהם אחד-אחד.
עידו מזהה קרב יריות של מחבלים רבים מול שוטרים ומאבטחים. "אני בעצם מחליט לחצוץ בין השוטרים למחבלים, לחסום באמצע, כדי להגן על השוטרים, לתת להם איזה מרווח נשימה", הוא מספר. "הטען שלי, אופיר טסטה, יצא מהטנק באותו רגע, הוא פשוט יוצא. אז לא ידעתי למה".
"הטנק נעצר, הפסיק לנסוע"
כשכולו פצוע, אופיר יורד מהטנק עם הנשק ומנסה לעזור בכוחותיו האחרונים. כשהוא מנסה לטפס חזרה לצריח, בטרם יספיק, הוא נורה מאש המחבלים. עשר דקות עוברות ואופיר לא חוזר. מעמדת כיסא הנהג, עידו ראה את המחבלים הולכים ומתקרבים אל הטנק. הם לא מרפים. הם מבינים שבתוך הכלי המשוריין יש עוד לוחם חי ויורה - והוא המכשול האחרון בדרך להשתלטות על הטנק.
הם זורקים פנימה רימונים והוא שורד בלי פגע. תא הנהג, המבודד יחסית, שומר עליו מפני הפיצוצים. עידו מבין שהדרך היחידה לנצח את המחבלים שמקיפים את הטנק היא לנסוע. פשוט לנסוע ולדרוס בדרך את המחבלים שמקיפים אותו.
"באיזשהו שלב הטנק נעצר. הפסיק לנסוע", סיפר עידו. "לא היה לי זמן להתחיל להבין למה ומה קרה. אמרתי: "טוב, אם הטנק לא נוסע, אז אני צריך לצאת מפה". בפעם הראשונה ביום הזה הוא מבין שאיבד את כל הצוות שלו ויוצא מהטנק. עידו חובר לשני צעירים נמלטים, ואחרי נסיעה קצרה ברכבם הם מבינים שאין לאן לברוח.
בסוף, חמישה מחבלים עם סלעים וסכינים בידיים מגיעים אליהם. עידו מצליח לירות באחד מהם, לפני שיש לו מעצור בנשק. "הם ניצלו את זה וקפצו עליי", סיפר. "התחילו לשבור אותי עם הסלעים. חתכו אותי בעצם ושברו לי את כל הלסת, את השיניים, את האף ואת ארובת העין".
ממש ברגע האחרון, עידו מצליח להיחלץ מציפורני המחבלים, אך שני הצעירים שהיו איתו – נרצחו. כשהוא פצוע כולו, הוא מחפש מסתור חדש. בתוך דקות הוא קורס לתוך שיח שבו מסתתרים כבר שעות זוג בליינים מהמסיבה, בת שבע מאושר ועילי מלכה. השעה כבר עשר בבוקר והטנק כבר נטוש לחלוטין. הוא הופך למחסה נמלטים במשקל של 80 טונות, שעליו מגנה קבוצה קטנה ונחושה של שוטרים ואזרחים עם נשק. ברור להם שמהטנק הזה צריך לגרד כל חימוש אפשרי.
במרץ 2024 עידו נפגש עם ניצולי "נובה", שהטנק היה להם למחסה. הוא מספר שזה הרגיש כמו פגישת מחזור אחרי עשרים שנה. כל אחד מהם סחב על גבו זיכרונות וצלקות של חיים שלמים. כשכבר עמדו להיפרד, היה ברור שגם אם לא יפגשו שוב לעולם – משהו יישאר שם תמיד. אנשים צעירים שטנק אחד חיבר אותם בקשר של פלדה. טנק אחד וחייל אחד, שרק רצה לחזור הביתה בשלום.