פעם העיר הזו הייתה שוקקת חיים, אבל היום אין עיר כמו באחמוט שמסמלת היום את המאבק האוקראיני לשרוד אל מול כל עוצמת האש של הצבא הרוסי, וכנראה שאין מקום מסוכן יותר לחיות בו על פני האדמה מאשר ברחובות האלה. כשאיתי אנגל מגיע לשם, הוא מגלה מקום שהפך לעיר רפאים. ברחובות נוסעים האמבולנסים, עוקפים את הטנקים שנעים על הכביש, מנסים לחמוק מההפגזות. הם נוסעים היישר אל בית החולים היחיד הפועל בעיר.
בבית החולים בבאחמוט הכול קורה מול המצלמה: לא עוברת דקה אחת שבה הצוות הרפואי כאן מוצא רגע לנוח. כך זה מדי שעה, מדי יום, קרוב לשנה – שנה שלמה של מלחמה. "זה כמו להתרוצץ כל היום בלי הפסקה" מסבירה האחות הצבאית יאנה, ומעידה כמעט באגביות, שהם מטפלים בכ-130 פצועים מדי יום.
ד"ר אנדריי אברמנקו הוא אחד הרופאים שהפך כאן לאגדה. תחת ידיו עברו כבר אלפי פצועים, ואלפי הרוגים. אלה המראות שהוא חי בשנה האחרונה. את הלילות הוא מעביר בבית החולים. "יש כבר עייפות מסויימת", הוא מעיד בכנות. "אני רוצה לחזור הביתה, שהמלחמה תסתיים, שננצח". את ההתמחות בטיפול בפצועי מלחמה, רכש בבית החולים "ברזילי" באשקלון. "במהלך המלחמה הזאת התחלתי להבין יותר טוב את עם ישראל", הוא מסביר. "אני מאחל להם שגשוג, ושהם יבינו אותנו יותר טוב ויעזרו לנו קצת".
חלק מהתושבים של באחמוט החליטו להישאר בעיר, למרות המלחמה. סביבם, נשמעים כל כמה שניות קולות פגזים, ושריקות טילים. רק ברז אחד של מים פועל בעיר, והתושבים שנותרו בה מסתכנים בהליכה של קילומטרים תחת ירי כדי להגיע אליו.
סשה ומקסים, שניהם צעירים תושבי באחמוט, צועדים כמה קילומטרים תחת ירי המטחים הבלי פוסק, כדי לחדש את אספקת המים שלהם. למעשה, כדי לשרוד. הם מסבירים שלמדו להתאים את קצב ההליכה למטחי הפיצוצים. אם הרעשים מתקרבים, הם תופסים מסתור לכמה דקות, לפני שממשיכים הלאה. כשהעשן מיתמר מאחד המבנים בעיר הם מסבירים: "מבחינתנו הם (הרוסים) פגעו במשהו, אבל לא בנו. אז זה אומר שהם פספסו", מנסים להסביר את אקראיות הפגיעה.
את העיר באחמוט חוצה נהר. הגשר שנמתח מעליו הושמד. העבר השני של הנהר הוא הצד המסוכן יותר בבאחמוט כי הוא קרוב יותר לרוסים. כל חציה של הגשר היא הימור. הבתים סביב כולם מצולקי הפגזות ושברים. התושבים מכינים אוכל ותה על כיריים מאולתרות, בין הפצצה להפצצה. קשה להאמין שכך הם חיים כבר חודשים ארוכים. במרתף הבניין, בני המשפחה הצליחו לארגן חדרון למשחקי שחמט וקריאת ספרים.
בבאחמוט הכול מקרי: איפה הפגז או הפצצה ייפלו. אין כאן כמעט בית שלא חטף, ולמעשה כבר כמעט אין אפשרות לגור בדירות, כי הרסיסים מהפיצוצים מרסקים את הכול. "אי אפשר להתרגל לפיצוצים. כל פיצוץ מביא עמו מוות", מסבירה ילנה, תושבת באחמוט. "אל תשאל איך אנחנו שורדים, אנחנו שורדים בכל דרך שאנחנו יכולים. בן אדם תמיד רוצה לחיות". "אנחנו צריכים תנור, מים, ועוד שלושה חודשים החורף ייגמר. בני אדם מתרגלים להכול, חוץ מלאבק שריפה", מסביר סשה לאיתי.
כולם כאן מאוד מאוד זהירים. אף אחד מהאנשים בשכונה לא יגיד למצלמה שהוא בעד אוקראינה או שהוא תומך ברוסיה, כי העיר הזו יכולה להחליף ידיים בתוך ימים ספורים, ועל כל משפט שיוציאו כאן, ייתכן ויתנכלו להם החיילים הכובשים. החשיפה היא רק של החיים הקטנים והאישיים.
ובכל זאת, את התקווה לצאת מן התופת הם מתוארים במילים פשוטות. "אני מייחלת שהשלום יגיע כמה שיותר מהר", אומרת נינה. "שהסדר ישוב על כנו ושאנשים יחיו בשלום, ישירו שירים, ישתו תה... כולם כל כך מדוכדכים עכשיו... הייתי רוצה שאנשים יחשבו על שלום ודברים טובים, ולא על מה שקורה פה". מאז הצילומים הרוסים כבר הגיעו אל השכונה הזו. אט-אט הם משתלטים עליה, ובכלל על החלק של באחמוט שמעבר לנהר.
בימים האלה, שנה לפלישה, רוסיה מפעילה כאן את המתקפה הכי רצחנית שלה. אומרים שהיא מתקרבת עוד קצת ועוד קצת לכיבוש העיר, אבל כמו שהמלחמה הזו כבר הוכיחה, אוקראינה תילחם עד הסוף. החיילים האוקראינים שיישארו בחיים אחרי הקרב הזה מתישהו יחזרו הביתה. אל חלק מהכפרים ששוחררו כבר, איתי אנגל מגיע ביום הראשון אחרי שהרוסים נכנעו ונטשו אותם. כל הכפר ממתין בצפייה שהבנים לוחמים ישובו מהחזית ויחזרו הביתה. "חזרתי הביתה והבן אדם הראשון שראיתי הייתה סבתא שלי. התגעגעתי אליה נורא", מסביר סרגיי, אחד הלוחמים, שחזר לעיר הולדתו אחרי חודשים בשדה הקרב.
הרגעים האלה, של כפרים משוחררים מכיבוש רוסי, מחזקים את התחושה באוקראינה שבסוף, הכול שווה – מלחמת ההתשה האינסופית בשוחות, החיים בתופת של ירי ופיצוצים והכאב הבלתי נתפס על עשרות אלפי הרוגים. חבלי ארץ שלמים באוקראינה כעת בהריסות, והערים והכפרים ששוחררו יבנו את עצמם מחדש. שנה שנייה של מלחמה מתחילה כעת באוקראינה. כרגע, זה נראה, סיום בכלל לא באופק.