יש סודות שלא אמורים לצאת את גבולות שער הבסיס של יחידת המסתערבים. אחרי הכל, זו המהות של היחידה הזאת: לפעול בצללים, תחת כיסוי, עד הרגע שאין ברירה וחייבים להסיר את התחפושות, להכניס מבוקש לרכב, לחסל את המחבל או פשוט להימלט מהמון זועם. כך בדיוק נפתחת הכתבה שלנו. ברגע אחד בלתי נשכח שכזה, שבו מציאות עולה על כל דימיון. חומר שממנו עושים סדרות טלוויזיה משובחות.
אבל הסיפור שלנו הערב ב"עובדה" הוא אחר. גם הסוד שייחשף אצלנו לא אמור היה להיחשף. וגם כאן, מי שפורמת את קשר השתיקה עושה את זה כמוצא אחרון. בלית ברירה. כמו שנחלצים מ"פאודה".
כמו בהרבה מקומות סגורים, כשהסוד נחשף מתברר שכולם בתוך המקום הסגור ידעו עליו: המפקדים שמדברים למצלמה ומודים שזו הייתה תרגולת לא כתובה; המסתערבות והלוחמות שרצו להיות בקו הראשון, לקחת חלק בפעילות מבצעית, וחשבו שמה שקורה בשטח זה בדיוק מה שנדרש מהן; הפיקוד הבכיר שנהנה מפירות הפעילות המבצעית, עצם עין ואפשר לדברים לא טובים לקרות.
וכשאין נהלים, ואין פיקוח, מה שקרה לריקי, חיילת אחת, היה, כך מתברר עכשיו, רק עניין של זמן. בעדות שלא שומעים כל יום – היא מספרת לפרטי פרטים מה קרה לה. איך מצאה את עצמה כוכבת בעולם מבצעי מדומיין, לעיתים מטורף ממש, בלי חוקים, כשהיא מתאמצת, תוך פחד מוות לעיתים, לעשות את תפקידה על הצד הטוב ביותר.
ברוב הפעמים בכתבות מהסוג הזה, אני מצטער שלא יכולתי לשמוע את הצד השני. שאין לי הזדמנות להקשות, להבין יותר. כשזה קורה, אנחנו מסתפקים בתגובה כתובה שנאמרת בסוף השידור ולא מסבירה באמת. הפעם זה לא כך. הפעם כולם מדברים: גם המפקדים שמתייצבים מול המצלמה ומספרים, באופן שלי היה נשמע בלתי ייאמן, איך נראה מהצד שלהם הסוד הגדול שבנקודת הקצה שלו איים לקרוע את יחידת המסתערבים.