לבד בחזית: איתי אנגל בתיעוד בלעדי מהחזית הכי קטלנית באוקראינה

"הבוקר הוא הזמן הכי טוב ביום, כי אתה מעביר את הלילה, וכשהבוקר עולה, מגיע הסימן שנשארת בחיים, ועוד יום מתחיל" – ככה, במילים פשוטות עד כאב, מתאר אחד מלוחמי פלוגת החוד האוקראינית לאיתי אנגל את הפחד היום-יומי שאוחז בחיילים שמנהלים את הקרבות בחבל דונבאס. בחבל הארץ הזה מתנהלת החזית הכי קשה והכי קטלנית של הלחימה באוקראינה. ולשם בדיוק הגיע העיתונאי איתי אנגל, לתעד הכי מקרוב שאפשר את המלחמה.

החלק הראשון - החזית הקטלנית באוקראינה

כשרוסיה פלש לאוקראינה לפני שנה, העולם היה בהלם. מראות כאלה באירופה, אמרו אז, זה משהו שרואים רק בסרטים בשחור לבן על מלחמת העולם השנייה. עכשיו, כבר מדברים על מציאות שמזכירה את מלחמת העולם הראשונה דווקא: מלחמת חפירות. מאות קילומטרים של שוחות, וחיילים שתקועים בהן במשך חודשים ארוכים, קופאים מקור, ונלחמים על כל סנטימטר כשברקע שריקות של פגזים, טילים וצלפים.

איתי אנגל קיבל גישה נדירה בדיוק אל המקום הזה: חבל דונבאס, מחוז דונצק. זה תיעוד יוצא דופן של הקו הראשון של הלחימה באוקראינה. הוא התלווה אל לוחמי פלוגת החוד של הצבא האוקראיני, במשך ימים ולילות – בתוך הבונקרים, בשוחות, בשטח ובקרבות תחת אש. והוא גם שמע מהלוחמים האלה – כאלה שנלחמים כבר חודשים ארוכים, בלי הפוגה – מונולוגים מטלטלים על התקווה, על הנחישות, אבל גם על הפחד ועל המוות.

"זו הגרלת לוטו. אי אפשר לדעת איך היום ייגמר"

לאחר שהאוקראינים שחררו חלק גדול מאדמתם שנכבשה, נראה היה שהם מנצחים בכל החזיתות – חוץ מאחת. באזור הזה, חבל דונבאס במזרח אוקראינה, מחוז דונצק, משקיעה רוסיה את כל מה שיש לה כדי להשיג ניצחון. חלק ממנו כבר בידיים של רוסיה, חלק אצל אוקראינה.

המסע הדוקומנטרי הזה מתחיל בטורצק, שם חובר איתי אנגל לפלוגת חוד אוקראינית שממוקמת על קו החזית. החיילים האלה יכולים רק לנסות לבלום את ההסתערות הרוסית, והם מאפשרים לתעד הכול, למעט דבר אחד: זוויות שיחשפו את המיקום של החיילים האוקראינים ביחס לאויב. אנגל מתעד את הירי של לוחמי הפלוגה על עמדות של הרוסים, שנמצאות קרוב מאוד אליהם.

"הצטרפתי לצבא ב-2014 ומאז הייתי בבית בערך חודש בשנה", מתאר אחד ממפקדי פלוגת החוד, סרן מקס. "איבדתי 40-30 מהחברים שלי, צוערים, שאיתם התחלתי באקדמיה הצבאית. אני חושב עליהם כל הזמן ואני רוצה לנקום את מותם, לנקום בחזירים האלה – אין לי מילה אחרת בשבילם. תותחנים רוסים הם שהרסו כאן את העמדה שלנו, הם שהרגו את אנשינו. אני שונא אותם".

הימים – ובעיקר הלילות – הארוכים בחזית, עוברים על הלוחמים גם עמוק מתחת לאדמה. איתי מתלווה אליהם ל"בית" שלהם: הבונקר של פלוגת החוד מהגדוד החמישי של צבא אוקראינה. הבונקר שוכן בערך כחמישה מטרים מתחת לאדמה. "פה במלחמה זה כמו הגרלת לוטו. אתה אף פעם לא יודע", מסביר מיקולה, חבר בפלוגה. "אתה יכול להיות במקום מאוד בטוח ושמשהו יקרה. ויש אנשים שנמצאים במקום מאוד-מאוד מסוכן והם שורדים. אני קורא לזה משחק של אפשרויות".

כשהלילה יורד על הבונקר, אפשר לשמוע היטב יציאות ונפילות, ובמסכים שעל הקיר, אפשר לראות את קו החזית כקילומטר מהם. במקביל להערכות על כמה קרובה הייתה הנפילה האחרונה, החיילים מנסים לייצר כמעט שגרה מתחת לאדמה – הם שומעים מוזיקה, משחקים עם כלב שאימצו, עוצמים עין לכמה דקות. עד שלפתע, לקראת חצות, הם נקראים שוב לעלות מעל לפני הקרקע – ואיתי והמצלמה שלו מתלווים אליהם.

"קיבלנו עכשיו מטרה ומידע על כוחות רוסיים ואנחנו רוצים ומוכרחים להשמיד אותם", מסביר המפקד מקס כשהם יוצאים מהבונקר. זמן קצר אחרי תחילת הירי לעבר הכוחות הרוסיים, מתחיל ירי תגובה. רק כשהם חוזרים אל מתחת לאדמה מסתבר שהירי הרוסי פגע מטרים בודדים מהם.

"האויב בכוונת גרוע מחיה, הוא לא בן אדם"

בוקר חדש בחזית של דונצק. כשהלוחמים יוצאים לסיור בין מוצבים על קו החזית שחלקם ספגו פגיעות במהלך הלילה, המבט שלהם כל הזמן גם לשמיים. האווירה רק נראית פסטורלית. בפועל כלי טיס של הכוחות הרוסים חגים מעל כל העת – מנסים לאתר את הכוחות האוקראיניים.

"הם (הרוסים) רואים מטרה ומקבלים החלטה אם שווה להם לירות עליה או לא", מסביר מיקולה. "אם הם רואים כמה חבר'ה מסתובבים אז זו לא ממש מטרת איכות. אבל אם הם רואים טנק או ארטילריה שלנו, תוך כמה דקות יהיו כאן נפילות. הכול תלוי בערך שלך. אם אתה מטרה בעלת ערך, יפגעו בך. ככה זה. אם אתה לא מטרה חשובה והתפללת מספיק, אתה עשוי לשרוד את היום".

כשהלוחמים בשטח, נשמע כל העת גם ירי צלפים סביבם. סיד הוא מפקד הצלפים בפלוגה. גם הוא לא היה חייל עד לפלישה הרוסית. כתחביב הוא עסק בקליעה למטרה. "כשהאויב תקף התחביב שלי הפך לשימושי בעבור אוקראינה", הוא מספר. "מה אני מרגיש כשאני רואה את האויב בכוונת? אחרי הדברים שהם עשו בערים שלנו, אחרי הרציחות המזעזעות שהם ביצעו, אני לא רואה בו בן אדם. מבחינתי, הוא גרוע מחיה. חיות לא עושות דברים כאלה. מה שבטוח, אני לא חולם עליהם בלילה".

הלוחמים האוקראינים מדברים גם על מה שלמדו מהמלחמות שנוהלו בישראל. "מלחמת יום הכיפורים פרצה במועד ישראלי חשוב וככה זה קרה גם באוקראינה", מתאר מיקולה. "ישנו לנו במיטות שלנו וטילים החלו ליפול ולהחריב הכול. הישראלים היו במצב זהה, לא הייתה להם ברירה. הם ביקשו עזרה משאר העולם ומה העולם אמר? בהתחלה הם לא רצו לעזור. אותו הדבר גם כאן. אף אחד לא רוצה לעזור לנו כי 'פוטין מטורף, הוא עלול להשתמש בנשק גרעיני', ואף אחד לא רוצה לעזור. זה מאוד דומה. אני מקווה שהתוצאות יהיו דומות, או זהות".

הלוחמים גם מדברים על הציפייה לסיוע ממדינת ישראל. "כמובן שאנחנו מקווים שישראל תעזור לנו, במיוחד עכשיו, נגד איראן שהיא האויבת של ישראל", הם מסבירים. "אנחנו מצפים לעזרה הזאת, אנחנו מייחלים לעזרה הזאת. אבל לומר שמישהו חייב לנו משהו, זה לא יהיה כנה. אם אתם רוצים להיות אנשי המאה ה-21, אנושיים, אתם צריכים לעזור לאנושות, אתם מוכרחים לעזור. לכן אנחנו מקווים שישראל תעזור לנו".

פרידה מדודג': "החיים עלולים להיגמר בכל רגע"

אחד מהלוחמים שאותם פוגש איתי אנגל הוא יבגני (דודג') מרקרוב, שמשמש מפעיל רחפנים בפלוגה. עד לתחילת הלחימה הוא היה איש סאונד ותאורה של כוכבים אוקראינים. איתי פגש אותו בחזית הכי מדממת במלחמה, כשברקע קולות ירי בשוחה שמעברה הרוסים. "איבדתי הרבה חברים, ואני יודע שהכול יכול להיגמר כל יום, בכל רגע. אולי אפילו עכשיו", תיאר דודג'. "אני לא מנסה לומר שאני לא רוצה לחיות. לא, כמובן שאני רוצה. יש לי בת קטנה, אני רוצה להיות איתה. אבל אם אחשוב רק על עצמי ועל הבת שלי, אנחנו נאבד את המדינה שלנו".

זמן קצר לפני שידור הסרט, הגיעה בשורה קשה מאוקראינה: ארבעה חברים בפלוגה נהרגו. דודג' הוא אחד מהם. בשיחות שניהל עם איתי אנגל בשטח, הוא תיאר את המחשבות שלו על רגע המוות. "העולם הזה עלול להיגמר בכל רגע", אמר אז. "החיים האלה עלולים להיגמר בכל רגע. אולי ברגע הזה אני אדע הכל על החיים. צורת החשיבה הזו נותנת לי את הכוח להיות פה". מאז סיום הצילומים, כבר יותר מעשרה לוחמים נהרגו לפלוגת החוד הזו.

עם לוחמי הגראד: "קרב בלימה, במחיר של חיינו"

הצבא האוקראיני מפעיל בחזית הזו גם פלוגות מפעילי משגרי גראד ואיתי אנגל חובר לאחת מהן. המטרה שלהם היא לפגוע בריכוזי הצבא הרוסי בפאתי דונצק. לוחמי הגראד מסתתרים באחד מעשרות הכפרים הנטושים שבחזית והם לעולם לא נשארים באותו בית במשך שני לילות רצופים. במיקום, שאותו לא ניתן להסגיר, סימנים טריים של הפצצות ורעש מרגמות שלא פוסק. החיילים בדיוק קיבלו משלוח חדש ונחוץ של טילי גראד, מקצתם כאלו שהושארו בשטח כשהרוסים ברחו מאזור חרקיב. את הטילים הם ממהרים להחביא, כך שלא ניתן יהיה לאתרם מן האוויר.

מה שעוד דואגים להסתיר כאן היטב הוא את צלחות הלוויין הקולטות את אלפי הלוויינים של סטארלינק, הלוויניים של אילון מאסק, היזם המיליארדר שהחליט עם הפלישה הרוסית לספק את שירותי האינטרנט והלוויינים שלו חינם לכל אוקראינה. האוקראינים ממש תלויים בהן כדי לאתר את הכוחות הרוסיים. הבעיה היא שמאסק עצמו גם מאיים מדי פעם לבטל את זה.

בבוקר ממתינים חברי הפלוגה המתנה מורטת עצבים. ברגע הקריאה לוחמי הגראד נחשפים כשהם יוצאים לשטח הפתוח כדי לירות, והם צריכים לעשות את זה מהר. תוך דקות ספורות הם כבר מוכנים לשיגור. האות ניתן, והמטרה שלהם היא טנקים ואמל"ח רוסיים. הצוות דוהר במהירות לנקודת השיגור. ניסיונות עיקשים להתחבר לרשת הסטארלינק, חישובים קדחתניים אחרונים כדי להגיע למטרה – והם יורים. הכל קורה מהר מאוד. עכשיו חייבים להתפנות מהשטח כי הרחפנים הרוסים מגיעים לנקודה ממנה שוגרו הטילים. עכשיו צריך לנסוע מכאן, הכי מהר שרק אפשר.

אחד מהמפקדים בפלוגה הוא אנדריי. עד המלחמה הוא היה ימאי שהסתובב בעולם. היום הוא מפקד הסוללה באחד המקומות הכי רגישים בדונבאס. "חסרים לנו פגזים כדי לפגוע באויב שמתקדם וכותש אותנו מדי יום. לכן אנחנו יכולים רק לנהל קרב בלימה, במחיר של חיינו", הוא מתאר.

כמה זמן יש לכם מהרגע שזיהיתם מטרה ועד הירי?

"התגובה שלנו חייבת להיות מיידית, פרק הזמן המירבי הוא 15 דקות. מהמקום שבו אנחנו נמצאים אנחנו מגיעים לעמדת ירי תוך 15-12 דקות".

ובמהלך הדקות האלו, שבהן אתם חושפים את עצמכם לצד הרוסי, מה ההרגשה שלכם?

"לדעתי כולנו מבינים איזו סכנה מצפה לנו ומה עלול לקרות לנו. יש לנו חשק לחיות, אבל אנחנו יותר חוששים למה שקורה עכשיו בארץ שלנו".

בבית מחכה לו בתו הקטנה, אותה לא ראה כבר שמונה חודשים. "אני רוצה לראות אותה, לדקה, שתיים, מאוד", מתאר אנדריי ומסביר שהיא לא יודעת היכן הוא נמצא עכשיו ולמה. "אני לא יכול להסביר מהי מלחמה ומה עלול לקרות לי כאן, ואז הילדה שלי לא תוכל לראות אותי יותר. שאבא לא יחזור. אני אדם קטן שרוצה שהמלחמה תיגמר בהקדם, בכל מחיר. אני מוכן לכל דבר, אפילו להקריב את חיי, רק שהיא תיגמר ואנשים לא יסבלו ולא ימותו יותר. אני לא רוצה מלחמה. אני רוצה שלום".

החלק השני - העיר המסוכנת בעולם

פעם העיר הזו הייתה שוקקת חיים, אבל היום אין עיר כמו באחמוט שמסמלת היום את המאבק האוקראיני לשרוד אל מול כל עוצמת האש של הצבא הרוסי, וכנראה שאין מקום מסוכן יותר לחיות בו על פני האדמה מאשר ברחובות האלה. כשאיתי אנגל מגיע לשם, הוא מגלה מקום שהפך לעיר רפאים. ברחובות נוסעים האמבולנסים, עוקפים את הטנקים שנעים על הכביש, מנסים לחמוק מההפגזות. הם נוסעים היישר אל בית החולים היחיד הפועל בעיר.

בבית החולים בבאחמוט הכול קורה מול המצלמה: לא עוברת דקה אחת שבה הצוות הרפואי כאן מוצא רגע לנוח. כך זה מדי שעה, מדי יום, קרוב לשנה – שנה שלמה של מלחמה. "זה כמו להתרוצץ כל היום בלי הפסקה" מסבירה האחות הצבאית יאנה, ומעידה כמעט באגביות, שהם מטפלים בכ-130 פצועים מדי יום.

ד"ר אנדריי אברמנקו הוא אחד הרופאים שהפך כאן לאגדה. תחת ידיו עברו כבר אלפי פצועים, ואלפי הרוגים. אלה המראות שהוא חי בשנה האחרונה. את הלילות הוא מעביר בבית החולים. "יש כבר עייפות מסויימת", הוא מעיד בכנות. "אני רוצה לחזור הביתה, שהמלחמה תסתיים, שננצח". את ההתמחות בטיפול בפצועי מלחמה, רכש בבית החולים "ברזילי" באשקלון. "במהלך המלחמה הזאת התחלתי להבין יותר טוב את עם ישראל", הוא מסביר. "אני מאחל להם שגשוג, ושהם יבינו אותנו יותר טוב ויעזרו לנו קצת".

חלק מהתושבים של באחמוט החליטו להישאר בעיר, למרות המלחמה. סביבם, נשמעים כל כמה שניות קולות פגזים, ושריקות טילים. רק ברז אחד של מים פועל בעיר, והתושבים שנותרו בה מסתכנים בהליכה של קילומטרים תחת ירי כדי להגיע אליו.

סשה ומקסים, שניהם צעירים תושבי באחמוט, צועדים כמה קילומטרים תחת ירי המטחים הבלי פוסק, כדי לחדש את אספקת המים שלהם. למעשה, כדי לשרוד. הם מסבירים שלמדו להתאים את קצב ההליכה למטחי הפיצוצים. אם הרעשים מתקרבים, הם תופסים מסתור לכמה דקות, לפני שממשיכים הלאה. כשהעשן מיתמר מאחד המבנים בעיר הם מסבירים: "מבחינתנו הם (הרוסים) פגעו במשהו, אבל לא בנו. אז זה אומר שהם פספסו", מנסים להסביר את אקראיות הפגיעה.

את העיר באחמוט חוצה נהר. הגשר שנמתח מעליו הושמד. העבר השני של הנהר הוא הצד המסוכן יותר בבאחמוט כי הוא קרוב יותר לרוסים. כל חציה של הגשר היא הימור. הבתים סביב כולם מצולקי הפגזות ושברים. התושבים מכינים אוכל ותה על כיריים מאולתרות, בין הפצצה להפצצה. קשה להאמין שכך הם חיים כבר חודשים ארוכים. במרתף הבניין, בני המשפחה הצליחו לארגן חדרון למשחקי שחמט וקריאת ספרים.

בבאחמוט הכול מקרי: איפה הפגז או הפצצה ייפלו. אין כאן כמעט בית שלא חטף, ולמעשה כבר כמעט אין אפשרות לגור בדירות, כי הרסיסים מהפיצוצים מרסקים את הכול. "אי אפשר להתרגל לפיצוצים. כל פיצוץ מביא עמו מוות", מסבירה ילנה, תושבת באחמוט. "אל תשאל איך אנחנו שורדים, אנחנו שורדים בכל דרך שאנחנו יכולים. בן אדם תמיד רוצה לחיות". "אנחנו צריכים תנור, מים, ועוד שלושה חודשים החורף ייגמר. בני אדם מתרגלים להכול, חוץ מלאבק שרפה", מסביר סשה לאיתי.

כולם כאן מאוד מאוד זהירים. אף אחד מהאנשים בשכונה לא יגיד למצלמה שהוא בעד אוקראינה או שהוא תומך ברוסיה, כי העיר הזו יכולה להחליף ידיים בתוך ימים ספורים, ועל כל משפט שיוציאו כאן, ייתכן ויתנכלו להם החיילים הכובשים. החשיפה היא רק של החיים הקטנים והאישיים.

ובכל זאת, את התקווה לצאת מן התופת הם מתוארים במילים פשוטות. "אני מייחלת שהשלום יגיע כמה שיותר מהר", אומרת נינה. "שהסדר ישוב על כנו ושאנשים יחיו בשלום, ישירו שירים, ישתו תה... כולם כל כך מדוכדכים עכשיו... הייתי רוצה שאנשים יחשבו על שלום ודברים טובים, ולא על מה שקורה פה". מאז הצילומים הרוסים כבר הגיעו אל השכונה הזו. אט-אט הם משתלטים עליה, ובכלל על החלק של באחמוט שמעבר לנהר.

בימים האלה, שנה לפלישה, רוסיה מפעילה כאן את המתקפה הכי רצחנית שלה. אומרים שהיא מתקרבת עוד קצת ועוד קצת לכיבוש העיר, אבל כמו שהמלחמה הזו כבר הוכיחה, אוקראינה תילחם עד הסוף. החיילים האוקראינים שיישארו בחיים אחרי הקרב הזה מתישהו יחזרו הביתה. אל חלק מהכפרים ששוחררו כבר, איתי אנגל מגיע ביום הראשון אחרי שהרוסים נכנעו ונטשו אותם. כל הכפר ממתין בצפייה שהבנים לוחמים ישובו מהחזית ויחזרו הביתה. "חזרתי הביתה והבן אדם הראשון שראיתי הייתה סבתא שלי. התגעגעתי אליה נורא", מסביר סרגיי, אחד הלוחמים, שחזר לעיר הולדתו אחרי חודשים בשדה הקרב.

הרגעים האלה, של כפרים משוחררים מכיבוש רוסי, מחזקים את התחושה באוקראינה שבסוף, הכול שווה – מלחמת ההתשה האינסופית בשוחות, החיים בתופת של ירי ופיצוצים והכאב הבלתי נתפס על עשרות אלפי הרוגים. חבלי ארץ שלמים באוקראינה כעת בהריסות, והערים והכפרים ששוחררו יבנו את עצמם מחדש. שנה שנייה של מלחמה מתחילה כעת באוקראינה. כרגע, זה נראה, סיום בכלל לא באופק.