בשעות הראשונות של מלחמת חרבות ברזל, ענבל ליברמן , הרבש"צית של קיבוץ ניר עם, עמדה במבחן חייה. שום דבר לא הכין אותה למתקפת מחץ של עשרות מחבלים שמאיימים לחדור אל תוך הקיבוץ. ב-06:30 בבוקר, עם הישמע ההתרעות של צבע אדום, תושבי ניר עם נכנסו למרחבים המוגנים, החשמל נפל, אבל ליברמן, שמעה גם רעשים אחרים, חריגים. היה לה ברור מיד - אלה קולות מלחמה, ובמלחמה היא גם יודעת, צריך לפעול מהר. "אני יודעת שאנחנו במשהו שלא פגשנו מעולם", היא נזכרת. "בלי לצחצח שיניים אני עולה על מדי הרבש"צ שלי ושמה את האקדח. אני רצה לנשקייה, פותחת אותה. מיד מתחילה לחלק לחברי כיתת הכוננות נשקים. זוכרת שאמרתי להם 'לכו להילחם'".
מה שעשתה ליברמן עם חברי לכיתת הכוננות בשעות הללו, הפך לאגדה. היא הוכתרה לגיבורה שהצילה את הקיבוץ. אבל עד עכשיו היא שתקה. עכשיו, בפעם הראשונה, היא מתייצבת מול המצלמות של בן שני כדי לספר מה קרה שם, דקה אחרי דקה, אבל גם כדי להעמיד דברים על דיוקם, להתעקש: אני לא גיבורה.
רכב מסחרי אדום דוהר אל הקיבוץ
בסביבות 7 בבוקר חברי כיתת הכוננות תופסים עמדות על גדר הקיבוץ, וענבל יוצאת מהנשקייה לכיוון החמ"ל. "בדרך אני רואה את הבחור שאחראי על התשתיות בקיבוץ והוא אומר לי, 'אני הולך להדליק את הגנרטור כי נפל החשמל ואנשים בממ"ד ואין להם חשמל. ואז אני אומרת לו, 'אתה לא', כי אני מבינה שזה מה ששומר עלינו. השערים סגורים ולא משנה כמה תנסה הם לא ייפתחו. אם השער היה פתוח המחבלים היו נכנסים. בדיעבד בערב הבנו שהגיע טנדר לקיבוץ והוא ויתר כי השער היה סגור".
מהשער האחורי של ניר עם, ממנו נמשכת דרך חקלאית אל השדות, שמסתיימת רק סמוך לגדר הגבול עם עזה, עלו המחבלים באותה שבת. הם נסעו באופנועים וברכב מסחרי אדום וכמעט הגיעו אל הקיבוץ. בשלב הזה, ענבל וחברי כיתת הכוננות כבר ערוכים לקראתם על הגדר.
"בעקרון היינו כוח מאוד קטן", מסבירה ליברמן. "לא באמת יכולנו לשלוט על כל שטח הקיבוץ. היינו סך הכל 12 חברים בכיתת הכוננות. חילקתי אותם בצמדים, העמדתי אותם בעמדות שהיו אסטרטגיות שנוכל לראות כמה שיותר ולשלוט על כמה שיותר אזורים בקיבוץ אבל בתכל'ס לא באמת הייתה לנו שליטה על כל הגדר. לא ידענו במאה אחוז שאין לנו מחבל בשטח הקיבוץ".
"גם לא היה קשר עם אף אחד" היא ממשיכה. "החטיבה הצפונית לא ענו, הם בחמ"ל אבל הקשר לא תמיד עובד. ברק כתום לא מתפקד כבר המון זמן".
אז מה כן עובד?
"טלפון. הרשת נפלה באותו יום בבוקר. עם הצבע האדום הראשון כבר לא הייתה קליטה".
מדגרת מחבלים
המחבלים שמגיעים ברכב האדום, נתקלים בכוח קטן של חיילים שקפצו למקום. הם פורקים מהרכב ומתבצרים כ-200 מטר מהקיבוץ בתוך מבנה מדגרת העופות. "אני רואה מחבלים מגיעים מהמדגרה. רצים לכיווננו. כשהם התחילו לרוץ רצנו איתם דרומה, כדי להיות קרובים אליהם".
חברי כיתת הכוננות מבחינים במחבלים בודדים שמנסים להתקרב לקיבוץ. עכשיו זה כבר קרב על הגדר, ככה זה נראה ונשמע, בהודעות שהם שולחים בקבוצה: "מחבל טיפס על הגדר חטף כמה כדורים קפץ בחזרה מהגדר, בוצע ירי הוא נפל. אחר-כך קם, דידה, הצליח להיכנס לפרדס, מטע האבוקדו".
"אחד נפל באמצע השדה ואחד הגיע ממש עד השער הורידו אותו שם", ליברמן משחזרת. "היו שם כמויות, 16-17 בכל פעם והגיעו עוד ועוד. ואני קוראת בקשר, 'יש לי 16 מחבלים מול העיניים שהולכים עוד מעט להגיע אליי', והחיילים שנלחמים בהם פשוט נופלים אחד אחרי השני. אני רואה אותם, אני הקו הבא. אני מתקשרת לחטיבה הצפונית והם אומרים לי, 'יש לך רק 16 מחבלים, בכפר עזה יש 80. מה אני יכולה לענות על זה?'"
זה מתדרדר מרגע לרגע. עוד רגע אצלנו
בביקור שלנו בניר עם השבוע, כשחיילים מאבטחים אותנו, ענבל יכולה לצעוד בפעם הראשונה למקום שבו התחולל הקרב. באותה שבת בבוקר, המדגרה של ניר עם היא גם מדגרה של מחבלים, מגיעות לכאן עוד ועוד חוליות, שחצו את הגדר מעזה.
כדי להבין איך הוכרע בסוף הקרב הזה, צריך לשמוע את נצ"מ ירון דהן, מפקד החטיבה הטקטית של מג"ב. כשהוא ולוחמיו יגיעו לכאן, גם יגיע רגע המפנה בקרב. "אני מקבל בקשר שיש חיילים שצריך להציל בניר עם", מסביר דהן את ההחלטה להגיע.
כך נשמעת באותן דקות, רשת הקשר בג׳יפ של ירון: "יש אירוע בניר עם...אני עכשיו בניר עם לדעתי יש פה גם משהו באזור".
ירון, שומע בקשר דיווחים על ירי ולוקח איתו שבעה לוחמים לעבר קיבוץ ניר עם המבודד. כשהוא מגיע הוא מוצא את הקיבוץ שליו, אבל אז הוא מתקדם אל השער האחורי ושומע את הירי מכיוון המדגרה.
למה אתה מחליט לפרוק שם ולהסתער רגלית ולא רכוב?
"אם השער היה נפתח הייתי ממשיך רכוב בכל הכוח. צעקתי דקה שתיים עד שאחד המפקדים צעק שהדלת ליד פתוחה".
בצילום שנקלט במצלמת הקסדה של אחד הלוחמים, מתועדת ריצה במעלה השדה החרוש כשהלוחמים חשופים לגמרי, לאש שמומטרת עליהם מכיוון המדגרה.
"הם הלכו את כל השטח הזה ברגל, אני לא חושבת שאתם מבינים כמה זה מטורף ללכת את כל המרחק הזה ברגל כשיש מחבלים. הם היו חשופים לגמרי", נזכרת ענבל בהמהלך ההרואי של היחידה הטקטית. "אני צועק ללוחמים: לא לפחד! לרוץ!", מספר דהן.
המכסה היחיד שיש בשדה הזה היא בריכת הבטון הקטנה. כשאומרים חילוץ תחת אש מתכוונים לתמונות כאלה. הלוחמים של ירון מסכנים את חייהם כדי להציל את חבריהם הפצועים ששוכבים בשדה. וכך זה נשמע ברשת הקשר, כשאחד הלוחמים של ירון זועק לעזרה: "ניר עם ניר עם שמישהו יבוא לחלץ אותנו אנחנו כבר 4 פצועי ירי".
עכשיו כבר ברור גם להם מה שענבל וחבריה מבינים מהבוקר, סביב המדגרה מקובצים כעת עשרות מחבלי חמאס, אם יצליחו לעבור אותם תיפתח להם הדרך לבתים של ניר עם.
"זה מתדרדר מרגע לרגע. זה עוד שנייה מגיע אלינו", נזכרת ענבל במראות שנגלו לנגד עיניה. "זה לא שאנחנו יותר חשובים מהחיילים אבל ברגע שזה מגיע אלינו ואנחנו לא מצליחים לעצור את זה, הם מגיעים למשפחות שלנו, ולהם כבר אין איך לעצור את זה".
מצלמות הגוף של לוחמי מג"ב מתעדות את אחד מרגעי השיא של הקרב, חילוץ לוחמי גולני - חלקם פצועים מרסיסים של רימון, שחברם מתן אברג'יל זינק עליו. הוא ולוחם מג"ב רומן גנדל, שילמו בחייהם בקרב על ניר עם.
יותר משלושים גופות של מחבלים אותרו רק באזור המדגרה.
בגן הילדים הריק של ניר עם יש עכשיו מילואימניקים בצו שמונה, הם שומרים כעת על הקיבוץ. ככה צריך. והסיפור על ענבל הרבש״צית עונה כנראה על כל מה שכולנו כמהים לו כשאנחנו מחפשים גיבור. אבל היא הראשונה לדעת, שלא יכלה לעשות את זה לבד.
"זה היה קרב מטורף והלכו שם הרבה אנשים טובים. הם הלכו אל הלא נודע. אף אחד לא ידע את כמות המחבלים שהיו שם".
את יכולה לדמיין מה היה קורה בניר עם אם הכוח של מג"ב לא היה מגיע?
"אתה יכול לראות מה קרה בקיבוצים אחרים".
אבל לפני זה היו נתקלים בך על הגדר.
"עם החיוך, זה הכי חשוב".