אי אפשר לשכוח את התיעוד הזה, מהשבת השחורה ההיא, שבו רואים את המחבלים שולפים את מירב טל ובן זוגה יאיר (יאיא) יעקב מביתם שבקיבוץ ניר עוז. הסרטון המוקפד, הערוך, שתיעד את המבט חסר האונים של מירב, בעוד מחבל אוחז בה, מוביל אותה אל רצועת עזה. תחנוניה לעזרה תועדו בהודעות הקוליות שוברות לב ששלחה למשפחתה, רגע לפני שהקשר איתה ניתק. עכשיו התיישבה מול המצלמה של איתי אנגל, וסיפרה מה קרה שם באמת, ואיך שרדה 53 ימים בשבי עד לשחרורה, בעוד יאיא, אהובה, נותר מאחור.
מירב ויאיר שניהם גרושים, זהו פרק ב' בחייהם. למירב שני ילדים משלה וליאיא שלושה. בערב שלפני השבת ההיא, הם העבירו ערב שבת עם קידוש בבית, יחד עם ילדיו של יאיר - שיר, אור ויגיל. "עשינו יום הולדת שבוע לפני וקניתי לו גם בגדים, אז הוא השוויץ כזה עם הבגדים", נזכרה מירב, מחויכת. " אמרתי לו 'יותר מידי יפה אני עושה אותך. שלא יחטפו לי אותך'... בנות, לא התכוונתי שחמאס יחטוף אותו".
בבוקר המחרת, קם הזוג לאזעקות בלתי פוסקות. בטלוויזיה, כבר מבשרים על חדירות מחבלים. "הלכתי והבאתי סכין גדולה מהמטבח", היא אמרה. "יאיא צחק עלי. ואז שמענו יריות והתחלתי קצת לבכות. אז הוא אמר לי 'מה פתאום, זה הנגמ"ש שלנו'". רגע לאחר מכן הם כבר שמעו צעקות. "יאיא רץ החוצה לעזור", היא תיארה. "אחרי 15 שניות הוא חוזר, והוא צועק לי 'תישארי בממ"ד, כל הקיבוץ מפוצץ מחבלים'".
בזמן שיאיר רץ חזרה לממ"ד, המחבלים, כך סיפרה מירב, רצו אחריו. בעודם בממ"ד, הטלפון של יאיא צלצל. "הם שמעו את הצלצול", היא נזכרה. "ניתקנו מהר. יאיא אומר 'שיט', מנתק". אבל זה היה מאוחר מדי. המחבלים הסתערו על הממ"ד, ותיעדו הכול. יאיא אחז בדלת הממ"ד, אבל הכדורים חדרו והוא נפצע. זה הרגע שבו מירב שלחה בקבוצת האחיות שלה הודעות קוליות, שבהן התחננה לעזרה.
"פתאום שומעים 'בום' מטורף. לא ראיתי כלום. ראיתי עשן. נשכבנו שנינו על הרצפה. הרגשתי שאני נשרפת בגוף והחזקנו ידיים ואמרתי לו (ליאיא) 'תשחק אותה מת, אני אוהבת אותך'". סיפרה על הרגעים שבהם המחבלים כבר בתוך הממ"ד. "הם מרימים אותי, ואני ממשיכה לשחק אותה מתה". אבל מירב הבינה שהמחבלים מזהים שהיא בחיים. "אני ביקשתי ממנו, בבקשה, אני אימא לילדים".
יאיא הפצוע, הראה את הפציעות שלו למחבלים. "אני צועקת לו: 'אל תתנגד להם', והוא צועק לי 'אני עומד למות'. וככה הפרידו בינינו". המחבלים גררו את מירב מחוץ לבית, ובין המון של מחבלים, לבושי שחורים ועל אזרחי, נזרקה על קטנוע, נעוצה בין מחבל עם סכין לצווארה ומלפניה מחבל נוסף עם נשק שלוף. "כנראה פחדו מהצבא שלא הגיע", היא השלימה.
בשלב מסוים, ולאחר מכה חזקה בראש, העבירו את מירב לרכב. בתוך הרכב, היא פוגשת את עדה שגיא, חברת הקיבוץ בת ה-75 שנחטפה גם היא. הן לא הכירו לפני, אך לאורך 53 הימים הבאים הן יהפכו למה שמירב מכנה "אחיות לשבי". "בדרך מישהו רצה לצלם. הם (המחבלים) ירו כדי שלא יצלם" אבל מירב, החליטה לנסות לאותת שייקח תמונה "כי רציתי שיראו אותי, שידעו איפה אני. כל הזמן פחדתי שהמשפחה לא תדע איפה אני".
"כשהגענו לשם, (המחבלים) אמרו לי 'מה זה? איפה הצבא? ישן? הלך לישון? זה היה כישלון שהתביישתי בו. הם שאלו: 'איפה הצבא?' ואני לא יודעת מה להגיד". עדה ומירב, הוכנסו לתוך חדר אפל. "אתה מת מפחד. אני בכלל לא קולטת שזה קורה. וגם, כשהכניסו אותי לאיזה מקום, הייתי בטוחה שהצבא תכף בא לקחת אותי. אין מצלמות או משהו? כאילו, זאת אני, רואים שזאת אני. הייתי בטוחה, יום-יומיים, שולפים אותי". אך יום-יומיים, הפכו ל-53 ימים. "בהתחלה הכול היה. יש מים לשתייה, מים מהברז", אבל כעבור כשבועיים, כך היא סיפרה, "כבר אין מים".
בתוך מה שמירב כינתה "מחסן" קטן בעזה, כשאיננה יודעת אם יום או לילה, היא ועדה שמרו אחת על שפיות השנייה. "היה לנו מן כיסא ללא משענת שהיה לו 36 משבצות והיא (עדה) סידרה את זה יפה כזה שאנחנו באנו בשביעי. ככה ידענו תאריכים, ימים, הכול. ועדה הייתה המחשב. הם היו שואלים אותנו אפילו מה התאריך היום".
מירב סיפרה שבתחילה השובים הסתכלו עליהם כל הזמן אבל עם הזמן, הצליחה לרכוש את אמונם. "ידעתי להוציא את המיטב מהמצב שאני נמצאת בו, יותר לרכוש אמון, להראות שאני סומכת. שאם אתה הולך אני מפחדת, אני שמחה שאתה פה. דברים כאלה. אתה רוכש אמון לאט-לאט"."באיזשהו שלב, הסכימו לנו לשמוע קצת רדיו", היא הסבירה. "שזה אחרי הרבה זמן, ואני לא שומעת מילה על החטופים. הייתי ממש נכנסת מתחת לשמיכה, ומתחילה לרעוד".
בלילות, היא תיארה, הייתה עולה החרדה. את החלומות והסיוטים, היא זוכרת לפרטי פרטים. "חלמתי שאני בשתי מיטות ואחותי הקטנה שוכבת ליידי. ואני שומעת צעדים הולכים על חצץ. ואז באים ארבעה. אני שמעתי את הצעדים, זה עושה רעש. ואני בפחד אימה. כשלפעמים הייתה מתחילה להתנמנם הייתי מרגישה שתופסים אותי, ואני נחנקת, כאילו אין לי אוויר. מתוך שינה צעקתי. הייתי מדברת מתוך שינה. נשברת ובוכה. ואומרת בעברית 'אני משתגעת! תוציאו אותי מפה' אני מרגישה שאני משתגעת. אני רוצה לצעוק".
מה אנחנו לא מבינים על השבי?
"בוא תשב בבית שלך, בלי פחד ואל תצא 53 יום. ולא רק אל תצא, אני אביא לך את האוכל, אני אדאג לך כשתרצה ללכת לשירותים, תדפוק בדלת לפני שאתה רוצה. אני מחליטה עליך רק. איך זה? וגם לא בטוח שאני אשאיר אותך באותו בית, ואני אספר לך שמדינת ישראל, שהיא לא כזאת לחוצה עליך ופתאום אתה שומע הפגזות. סתם תפחד רק אבל לא תמות. בוא אני אבטיח לך שלא תמות ונראה איך תרגיש".
הכניסה הקרקעית של צה"ל לעזה, והפיצוצים, הביאו איתם פחדים נוספים. "שיערתי לעצמי שאולי הם (צה"ל) יודעים איפה אני", אבל עדה ומירב יכולות להיות בכל מקום. ומירב, לא תראה את פעילות החיילים, אבל בהחלט תשמע אותם. "הכול רועד. בהתחלה הייתי מאוד מפוחדת מההפצצות. אחר כך נהייתי קצת אדישה. אתה עושה כמו רולטה רוסית".
"הייתי מדמיינת את החזרה שלי כל הזמן. שהצבא יבוא, יוציא אותי ככה. שני קרביים כאלה ישלפו אותי ויחזירו אותי למציאות שלי. הייתי מספרת את זה לעדה והיא הייתה אומרת לי שאני מפנטזת"
50 יום שמירב חולמת, מפנטזת, לא רק שישחררו אותה אלא את כל מי שנחטפו מאותו שולחן קידוש ערב לפני החטיפה. ופתאום, יגיל מועבר לאותו מסתור, ששם שבויה מירב. "הוא פתאום צועק 'מאיו, מאיו!' וזה היה סרט. התפרקתי. התחבקנו. הוא סיפר לי בחמש דקות הכול. נתתי לו את המקום שאני ישנתי בו וכל הלילה אנחנו מסתכלים אחד על השני. זה היה קשה". למוחרת יגיל השתחרר, יחד עם אחיו אור, בזמן שמירב ועדה עדיין שם.
מירב, לאורך השבי, בראשה, קבעה את מועד שחרורה. "הבן שלי נולד ב-28 בנובמבר. ואני אמרתי לכולם שם: אני ביום הולדת של הבן שלי חוזרת. וכך היה. אמרו לנו שאנחנו עוזבות, מעכשיו לעכשיו. חמש דקות". ב-28 לנובמבר, אחרי 53 ימים בשבי החמאס, בין המשוחררים והמשוחררות – עדה שגיא, ויחד איתה - מירב טל.
"אנחנו יורדות מהרכב ואני אומרת לרימון (קירשט בוכשטב, ששוחררה גם היא באותו היום) 'תקשיבי, אנחנו יוצאות עם ראש מורם וחיוך. אנחנו לא מפחדות, את שומעת אותי?'" היא סיפרה בגאווה. כשעברה לחיילים, כבר התמלאה שמחה ואדרנלין "הם עמדו מסביב כל הטייסים ואני 'קחו אותי. מה אתם לא מבינים מה עברתי, למה לא באתם?'. זה היה חלום שהתגשם. ואז אני רואה את הילדים שלי".
יאיא נותר מאחור בשבי, מבלי שלמירב ולמשפחתו יש מידע עליו. "זה עוד לא נגמר. חזרנו אנחנו, אבל יש עוד מישהו שחסר בחוליה". מירב, מדמיינת מה יאיא שלה עובר שם. "ברגע שאתה יודע מה זה להיות שם...אני אומרת אולי, הוא קצת צוחק איתם, מדבר ערבית. אבל אני כל הזמן זוכרת את הפציעה. היא לא הייתה קלה. אם טיפלו בו או לא, אנחנו לא יודעים. אז זה עדיין לחיות בפחד הזה".