שלום לך, הרב יגאל לוינשטיין,
יצא ככה, שאני כותבת לך ביום האישה הבינלאומי, אבל זה רק בגלל שאתמול התפרסמה ההרצאה המרתקת שנתת לחבר'ה מהמכינה שעומדים להתגייס לצה"ל.

האמת, קצת באסה שיצא מין תאריך כאילו חגיגי. כי אין שום דבר חגיגי באירוע הזה, בטח לא במקום שאליו אתה לוקח אותנו, את כולנו. את הנערים שישבו שם ושתו את דבריך בצמא, את הנוער הדתי-לאומי בכלל, וגם את הילדים שלי – שני בנים ובת – ילדים חילונים, שאוהבים את הארץ, אבל שונאים את קנאיה.

כן, זכותך לומר את אשר על ליבך, הרב לוינשטיין. כן, אני יודעת שדיברת אל ציבור מסוים, כן, על נערות דתיות דיברת, על הדברים הנוראים שקורים להן במהלך השירות הצבאי. ובכל זאת, עמדתי אתמול מול הטלוויזיה, ונעלבתי עד עמקי נשמתי.

נעלבתי בשמן של המון בנות צעירות, דתיות ולא דתיות, שבהבל פה הפכת אותן למשוקצות, מופקרות, פסולות חיתון. נעלבתי בשם כל הלוחמות בקרקל, חלק מהן אני מכירה באופן אישי, נשים צעירות בנות 18 ו-20, שנלחמות באלף חזיתות: באויב שמעבר לגבול, ובסטיגמות שמבית, נלחמות בחלק מן הבנים שמגיעים לגדוד המעורב עם רגשות מעורבים (חי"רניקים אמיתיים הרי הולכים לגבעתי, לא רצים על הג'בלאות עם בנות בצבעי הסוואה), נלחמות בסטיגמה, נלחמות על הנשיות שלהן, נלחמות בקיר של הבא"ח כדי לעבור אותו בבעיטה, ונלחמות לסיים מסע עם פק"ל מלא, נלחמות לא להירדם במארב, ונלחמות באנשים חשוכים כמוך שלא אוהבים לראות תמונות שלהן בעיתון "במחנה".

אבל, הרב לוינשטיין, בעיקר נעלבתי בשמה של יעלי שלי.

יעלי היא קצינה בצה"ל, בדרגת סרן. כמעט שש שנים היא בצבא, את רוב רובן עשתה בשטח. היתה מדריכת שריון, וקמב"צית בגדוד שקד של גבעתי, היתה מפקדת צוות בבה"ד 1, והייתה מ"פ של קורס מדריכות שריון בשיזפון. כן, צמד המילים הזה שהתזת מפיך כמו קללה – "מפקדת פלוגה" – היו עבורה חלום חיים. וכשהובילה את מסע הכומתה הראשון שלה כמפקדת בביה"ס לקצינים, היה לה חיוך אדיר על הפנים, וגם צבעי הסוואה, השם ישמור. תראה אותה, בתמונה כאן למעלה. תראה אותה, ואת הצוערת הצעירה שמאחוריה. זאת מאיה פלד, סגן מאיה פלד, שהסתערה לפני חודשיים על המחבל אחרי פיגוע הדריסה בארמון הנציב.

תראה אותן, הרב לוינשטיין, ותראה אולי גם את החיילת שהגיעה לטקס הסיום עם חצאית ארוכה ונעליים גבוהות, תראה את הקצינה הדתיה שאיש ביחידה שלה לא זז בלעדיה, תקשיב לשיחות שלה עם יעלי.

בכלל, אולי תבוא אלינו פעם לעשות שבת? תשמע את יעלי מספרת על המג"ד הנערץ שלה מגבעתי, ועל עוד מג"ד נערץ מבה"ד 1, שאיתו שירתה ב"צוק איתן". שניהם חובשי כיפה, ושניהם ידעו לייצר איתה, ועם אחרים סביבה, דיאלוג מהסוג שאתה כנראה כבר לא תדע לנהל. אולי בזכותם היא עצרה רגע כשחייל דתי אמר לה שלא יוכל להשתתף במשחה שליחים ביום ספורט גדודי יחד עם המד"סית בבגד ים. אולי בזכותם, בעיקר בזכות עצמה, חשבה איך בדיוק להדריך ביני"שים, חיילי ישיבות הסדר שעולים איתה על הטנק, בלי לפגוע במי ששומר נגיעה. ואולי בזכות ההתעקשות הזאת שלה, ושל המפקדים הטובים שהיו לה, הצליחה לעשות את מה שהמדינה הזאת לא מצליחה לעשות במשך כל שבעים שנותיה: לחבר (ולפעמים להפריד) דת ומדינה, וצבא ושליחות, ופתיחות ואהבת אדם.

כשהיתה מפק"צית בבה"ד 1 ביקש ממנה אחד הצוערים לכנס שיחת צוות. הוא רצה לספר שהוא הומו. ואז, רגע אחרי שיצא מהארון – תחזיק חזק הרב לוינשטיין - ניגש אליו צוער אחר, בחור גדול עם כיפה גדולה, חיבק אותו חזק, וביקש לספר לכל השאר על אירגון "הו"ד", שמסייע להומואים דתיים.

יעלי לא נעלבה ממך, הרב לוינשטיין, אילו היית מכיר אותה היית מבין גם למה. היא הלכה לצבא מתוך אמונה עמוקה בצורך שלה להיות חלק ממשהו גדול ממנה. היא הלכה לקצונה מתוך הכרה עמוקה ביכולת שלה להוביל אחרים. היא הלכה לפיקוד מתוך תחושה עמוקה של חיבור לאנשים, כל מיני אנשים. חלק מהם כבר הספיקה לאבד במלחמה ובאסונות אחרים. איכשהו, אפילו המוות לא עשה להם מה שעושה הפנאטיות. יעלי רק בת 24 וכבר הספיקה לאבד יותר מדי חברים. היו ביניהם שני חובשי כיפה וקצינה לסבית אחת. כולם יפים עד כאב. יופי שאתה כבר לא תכיר.

יעלי לא נעלבה ממך, הרב לוינשטיין, אבל אני נעלבתי בשמה.

ובגלל זה החלטתי לכתוב לך, וליתר בטחון גם לצרף עוד תמונה.

תביט בה, הרב לוינשטיין, בילדה הנהדרת שלי, עם צבעי ההסוואה.

לא תאמין, אבל יש מי שירצה להתחתן איתה.

כלומר, נדמה לי ככה, אבל אני לא לוחצת, מה פתאום.

יעל חיילת (צילום: צילום פרטי)
צילום: צילום פרטי