חמש שנים תמימות מתעלמת מדינת ישראל כמעט לחלוטין מרצח סטודנטית יהודיה ישראלית על אדמת גרמניה. התעלמות רוחבית, שיטתית ומתמשכת העומדת בסתירה למדיניות ממשלות ישראל לדורותיהן - לרדוף בכל רחבי הגלובוס רוצחי יהודים.
אושרית חמזה ז״ל, הייתה יהודייה מספיק בשביל הרוצח הסורי ששם קץ לחייה ודאג להניח ספר תהילים שלה מתחת לגופה ושרשרת מגן דויד שהייתה תלויה על צווארה לצד החבל שחנק אותה. התכנון המוקדם, הסיוע של הקהילה הסורית להימלטותו, המיילים האובססיביים ששלח למשפחתה עם שאלות עקשניות על יהדותה - כל אלו לא ייהדו מספיק את אושרית בעיני הרשויות ישראל. האם זה בגלל שאביה מוסלמי?
לפני שישראל חתמה על הסכם הפיוס עם טורקיה, פניתי, בשם משרד עורכות הדין אלוני-סדובניק המייצג את ההורים מרים ומוחמד, לראש הממשלה ולשר הביטחון בבקשה לכלול בהסכם המתגבש התחייבות של טורקיה להסגיר את הרוצח שחי בשטחה בבטחה. עד אז סירב ממשלו של ארדואן לקיים את הסכם הסגרה שיש לטורקיה עם גרמניה, ולמסור את הרוצח הסורי לשלטונות גרמניה. עד אותו מקרה, הקפידה טורקיה לקיים את הסכם ההסגרה עם גרמניה בכל המקרים הפליליים האחרים, אז למה במקרה זה עומד ארדואן על רגליו האחוריות? אולי משום שבשבילו אושרית חמזה היא יהודיה וישראלית מספיק.
מדינת ישראל, שכבר חמש שנים כמעט ולא נוקפת אצבע על מנת להביא ללכידת הרוצח, הופכת עכשיו את המחדל לאידאולוגיה. היא טוענת שלא הוכח שהמניע לרצח אושרית לאומני, ויותר סביר שהוא רומנטי. טיעון זה שטחי ומקומם, בפרט כשנזכרים בשני תקדימים דומים בהם קשר רומנטי בין מוסלמי לאזרח ישראלי מתגלה כמלכודת מוות.
במקרה של הנער אופיר רחום ז״ל בן ה-16, פיתתה אותו הרוצחת הפלסטינית אמנה מונה להגיע אליה לפאתי רמאללה בהבטחות למפגש אינטימי. אופיר הוכר, ובצדק, כנפגע טרור אחרי שחוליית חמושים פלסטינית ארבה לו וירתה בו למוות. היה זה לאחר שבועות רבים שבהם ניהלה מונה שיחות רומנטיות דרך האינטרנט, תוך שהיא מתחזה לעולה חדשה.
והנה מקרה מובהק אפילו יותר: חזי קוקה, עובד הטלוויזיה הישראלית, נרצח בינואר 98' בדירתו על ידי צעיר פלסטיני שניהל איתו מערכת יחסים קרובה. הוריו של קוקה פנו בבקשה להכיר ברצח בנם כפגיעת איבה, אך בקשתם נדחתה על ידי משרד הביטחון בנימוק שהמניע היה פלילי רומנטי. בית משפט המחוזי בתל-אביב הפך את ההחלטה על פיה וקבע כי הרצח אכן היה פגיעת איבה לפי החוק, ולכן זכאים הורי הנרצח להכרה ולתגמולים.
למרות התקדימים האלה, מסרב משרד הביטחון בעקשנות להכיר באושרית חמזה כקורבן טרור. האם זה באמת מפני שהקשר התחיל בחיזור מציק, אובססיבי, מצד הרוצח הסורי, או אולי מפני שאושרית לא עונה על הפרופיל הסטראוטיפי של קורבן טרור ופעולות איבה. מה אם אושרית לא הייתה "חמזה״ אלא ״פרידמן״? ומה אם לא הייתה מנצרת אלא מתל אביב או אריאל?
במקרה של אושרית העוול מקומם שבעתיים. זה לא רק עניין ההכרה הרשמית והגמול הכספי, שוודאי לא יוכל לפצות את ההורים על האובדן. זה קודם כל עניין המחויבות שישראל מקפידה להתנער ממנה. מחויבות של מדינה לערוב לשלום אזרחיה, ולעשות הכול כדי לבוא חשבון עם מי שפגע בהם רק מפני שהם ישראלים ויהודים. ישראלית ויהודיה. כך אושרית חיה, כך אושרית מתה. זה מה שראה מולו הרוצח. זה גם מה שאמורה לראות מולה מדינת ישראל, כשתישיר סופסוף את מבטה.
צפו בסרטו של רוני קובן "בשם הבת", ששודר ב"עובדה".
"עובדה": שני אחרי החדשות