אריק היה האחרון שהלך, ולפניו רבין, ושניהם גילמו בגופם את הביוגרפיה של המדינה. פרס קצת כזה, וקצת שונה מהם. הוא לא גילם שום דבר אף פעם, לא היה פלמחני"ק, ולא אכל עם אף אחד מאותו מסטינג. לא ממש היה "אחד מהחבר'ה". אבל הוא הלך בגדולות, וכן, בשלב מסוים היה חשוב לו שיידעו את זה.

בפעם האחרונה שבאתי אליו לפגישה, בשלהי נשיאותו, ביקשתי שיפתח את הכספת, שיספר את מה שלא סיפר עד עכשיו על מעללי דימונה שלו. הוא רצה שיידעו, איך הינדס את בן גוריון, ואיך גייס את המהנדסים, איך התרים את התורמים, איך במו ידיו עשה שהמפעל הזה יקום. המפעל שבמידה רבה מבטיח את קיומנו, על פי פרסומים זרים כמובן.

אבל הוא לא רצה לחצות קווים אסורים, בטח לא להמרות את פיה של הצנזורית. זה היה, במידה רבה, מחיר האהבה. פרס של ימי הנשיאות זכה סופסוף לאהבת העם שכל כך רצה בה כל השנים. אבל בתמורה הוא שיחק את המשחק, לא חצה את הקווים, מיתן את הפעלתנות היצירתית שלו, ונשאר עם מידה לא קטנה של תסכולים. דיברנו על זה ארוכות. מה יכול היה לעשות עם אבו מאזן, איך נסע לפגישה חשאית בחו"ל, מי קטע את מהלכי השלום האחרונים שיזם, בעודם באיבם, ומה עלול לקרות כאן עם נתקוף באיראן.

פרס המאוחר היה אהוב ומרוסן אבל מדי פעם "קפץ לו השמעון". הוא ידע פוליטיקה ונשם פוליטיקה ולא הפסיק לחשוב פוליטיקה. כן, הוא הלך גם בקטנות, אבל בסוף בסוף, תמיד ראה רחוק, וגדול. לא תמיד נכון ראה, אבל תמיד חתר לאיזה אופק, כן, חתרן בלתי נלאה.

שתי שיחות איתו אני לא שוכחת, שתיהן התקיימו במהלך השבעה של יצחק רבין.

ביום ראשון, ה-5 בנובמבר 1995 היינו אמורים לשדר תחקיר על עובדי קמ"ג שבריאותם נפגעה אנושות, כנראה בגלל חשיפה לקרינה, רובם דימונאים שהמדינה הפקירה. השידור נדחה, כמובן, בגלל הרצח.

ביום שישי, ה-10 בנובמבר, לקראת סוף השבעה, התקשרתי לפרס הביתה. הוא ענה בעצמו לטלפון. ביקשתי לעשות איתו את הראיון הראשון כראש ממשלה בפועל. הוא הסכים מיד, בלי דוברים, בלי יועצים, בלי שום דבר.

ביום שלישי, ה-14 בנובמבר, הגענו ללישכתו של פרס בת"א. הראיון אמור היה להיות בשידור חי, אבל כמה דקות לפני שהתחלנו הוא ביקש שאכנס אליו לחדר. פנו אליו מנהלים בכור בדימונה, ובכירים בוועדה לאנרגיה אטומית. הם ביקשו ממנו לעשות משהו כדי למנוע את השידור ב"עובדה". הסברתי לו שאנחנו משדרים עובדות שנבדקו, שזועקות לשמיים, שהכתבה עברה צנזורה ושאין סכנה לפגיעה בבטחון המדינה. "ביקשו ממני, אז דיברתי איתך", הוא סיכם בקיצור, "את תעשי מה שאת יודעת שאת צריכה לעשות. אם צריך – תפרסמו, אני לא אעמוד בדרכך".

שבוע אחר כך, הכתבה על הקמ"ג שודרה. לא שמעתי מילה מפרס. וזה היה השקט הכי מבורך שאפשר לקוות לו מראש ממשלה.



בתמונה: מפלגת העבודה בת"א, 1983
מימין: אילנה דיין, אז כתבת מפלגות של גל"צ, שמעון פרס, חיים ברלב, יצחק נבון ויצחק רבין.