רומן זדורוב רצח את תאיר ראדה. למה זה נשמע כמו אמירה חריפה מדי? למה חלק מכם זזים בכיסא באי-נוחות? הרי אין מוסכמה יותר מוצקה מזו: פסק דין של ביהמ"ש העליון חותם את הגולל; הרי זה המוסד שאחריו אין ולא כלום; שלוש פעמים הורשע רומן זדורוב. פעמיים במחוזי, ופעם אחת בעליון, אתמול. זדורוב הוא הרוצח. למה אתם מסתכלים עלי ככה? מה אמרתי לא בסדר? זה כנראה הספק שתקוע לכולם פה, כמו עצם בגרון.

הספק, כן אותו יצור מטריד שלא נותן מנוח, אותו נודניק חסר טאקט, התיש העקשן ששמו "ספק" מתגנב בחזרה לתוך עמודי פסק הדין בדיוק כששופטי הרוב היו בטוחים שגירשו אותו; הספק מודיע להם ולנו שהוא עדיין כאן, שזדורוב אמנם התוודה באוזני המדובב, אבל מה יהיה על עקבות הנעל שאינן שלו, ואיך זה ששיחזר פרטים שלא קרו, והסכין והלהב? מה נעשה עם הלהב הארור הזה, שלא נותן לנו להדוף את הספק למקום שבו הוא אמור להתחבא?

אז יש ספק או אין ספק? השופט עמית, מבריק ושיטתי, כמו תמיד, לא משאיר אבן על אבן. מתחפר בכל פרט בתיק, בכל חתך, בכל פרט ביחסיו האלימים של זדורוב עם אחיו, בדיאלוג עם המדובב, בשיחזור, בחקירה, בקיסם במנעול המקלט, בשקית הכפולה שבה השליך זדורוב את מכנסיו.

זה לא מקרה גבולי, קובע השופט עמית, "רגלי ההרשעה נטועות הרחק מקו הגבול".

לרגע הוא משכנע: אי אפשר להישאר אדיש לתמליל השיחה של זדורוב עם המדובב ששמו ארתור. השופט עמית מכניס אותנו לתוך-תוכה של הסצינה בתא המעצר: זדורוב מכבה את האור, הוא מדבר בלחש, ארתור יודע להקשיב, הוא לא לוחץ על זדורוב להודות, אפילו מפציר בו שלא יודה במה שלא ביצע.

השופט עמית כבר עמוק בסצינה: הנה זדורוב משתף את ארתור בפרטים שרק הרוצח האמיתי יכול היה לדעת; בדילמות שרק הרוצח יכול היה להתחבט בהן. הוא מלקה את עצמו שלא ניקה את טיפות הדם שטיפטפו מהסכין בשירותי הבנים, הוא מסביר (הסבר מרתק, ועצוב) כמה זעם גאה בו כלפי הילדים בביה"ס בקצרין. 

זה לא פסק דין מרושל, אפילו לא מקומם. אז למה הספק הזה עוד כאן, לעזאזל? למה הוא לא מניח לנו?

אולי בגלל ששופט המיעוט, יורם דנציגר, מארגן את העובדות קצת אחרת. כמו הבלש קולומבו מהטלוויזיה של שנות השבעים, דנציגר כל רגע חוזר לחדר עם עוד שאלה קטנה: אז למה אין שום ראייה פורנזית – לא טביעת אצבע, לא די.אן.איי, לא ראייה פיסית אחת שממקמת את זדורוב בזירה? ולמה נתן פרטים שגויים בשיחזור? והסכין המשוננת, כן גם היא מתעקשת לשוב ולהפציע: איך זה שהתביעה טענה כל הזמן בחמת זעם כמעט, שסכין הרצח היתה חלקה, וכולם מסכימים עכשיו שהלהב היה משונן?

כדאי להתעכב לרגע על הנקודה הזאת, גם במחיר נודניקיות-יתר (ממילא אנחנו כבר מזמן באיזור-חיוג-נדנוד-למתקדמים). ד"ר מאיה פורמן היתה הראשונה לזהות שהחתך בסנטרה של תאיר ז"ל נגרם מלהב משונן. ביהמ"ש המחוזי קטל אותה ואת חוות דעתה במילים בוטות. פרקליט המדינה החליט לעכב את מינויה לתפקיד בכיר במכון לרפואה משפטית. מאיה פורמן כילתה הרבה מאוד זמן וכסף כדי להחזיר לעצמה את מעמדה ואת שמה הטוב.

עכשיו גם שופט המיעוט, גם שופטי הרוב, מקבלים את חוות דעתה. ד"ר פורמן צדקה. הסכין היתה משוננת. אבל מה לעשות שלא נמצאה סכין כזאת בכליו של זדורוב? רק סכין יפנית היתה לו, וגם מחסנית מלא בלהבים רזרבים, חלקים כולם. השופט עמית יודע מה לעשות עם ה"חלל הראייתי" שנפער: הוא תוהה שמא סיים זדורוב לצרוך מחסנית עם להבים משוננים? ואולי בכלל תוך כדי עבודות הריצוף והחיתוך קיבל הלהב את צורת השינון? דנציגר לא נשאר חייב: הוא לא מכיר סכין ש"מצמיחה שיניים", בטח לא ברווחים כמעט אחידים, והוא בעיקר מזהיר מפני העלאת השערות בעלמא לחובתו של הנאשם, רק בגלל שיש צורך דחוף להשלים את הפאזל הראייתי – ולהשלים תמונה הרמטית, או כמעט הרמטית של הרשעה.

וכאן, אולי, לב-ליבו של הסיפור כולו: אין תמונה הרמטית, אין נרטיב אחד-קוהרנטי-מסודר-ונטול סדקים, שביהמ"ש יכול להניח לפנינו, אין סיפור שבסופו המספר יעמוד קוממיות מול רומן זדורוב ויקבע "זה הרוצח".

אין סרט כזה. למרות שהשופט עמית כל כך משתדל להיות קולנועי, ולקחת אותנו עם מצלמה מטאפורית, בין כל הזירות הרלבנטיות בפרשה הזאת. בסרט הזה בקצרין, כך עמית, החשוד המיידי הוא גם הרוצח האמיתי. זאת לא סידרת טלוויזיה, מזכיר לנו השופט, אנחנו לא אמורים להניח שהתסריטאי משטה בנו. החשוד הטבעי הוא גם הרוצח, ושמו רומן זדורוב.

יש משהו משונה בשימוש הזה של עמית במצלמה דמיונית. פשוט בגלל שהכלי שהשופט מגייס, הוא בדיוק הכלי שלעולם לא יעמוד לרשותו במקרים כאלה: כאן אין מצלמה, לא היתה מצלמה, אין שום כלי אובייקטיבי שיספר לנו מה קרה באמת.

נשארו ראיות נסיבתיות. והודאה (שהנאשם חזר בו ממנה). ונשארו כל שאלות הלהב המשונן ועקבות הנעל וכו'. ונשאר הספק.

כן, שופטי הרוב מתעקשים שהיגלו אותו, את הספק, למקום שבו לא מרשיעים נאשמים. אבל תקשיבו לשופט צבי זילברטל, למשפט אחד מהדהד בתוך פסק הדין הקצר והמרשיע שלו:

"לא נפתרו כל התהיות העולות מחומר הראיות", הוא בעצמו כותב, "ונקודות אחדות, שאינן חסרות משמעות, נותרו בגדר תעלומה לא פתורה". אז יכול להיות שיש ספק? לא ולא, מתעקש זילברטל: אכן, יש תהיות, אבל "עוצמת הראיות המפלילות, ובראשן ההתוודות של המערער... רבה ביותר, עד שאותם סימני שאלה שנותרו אינם יוצרים ספק סביר באשמתו של המערער".

אז מה בכל זאת משמעות אותם "סימני שאלה"? וכמה "עוצמה" יש לראיות שככה מפזרות את סימני השאלה האלה? ומי בדיוק מודד את העוצמה הזאת? ובאיזה פוטנציומטר? ואיך נדע לרשום את עוצמתה במקרה זדורוב, ולהשוות למקרים אחרים?

קוראיו הנאמנים של הז'אנר המכונה "פסיקה פלילית" מכירים את הריקוד הזה, בין סימני השאלה לסימני הקריאה, בין הצורך להציג סיפור סגור, לבין הידיעה שאין דבר כזה. רומן זדורוב הוא לא הראשון שהורשע למרות סימני שאלה; כנראה גם לא האחרון.

אבל זדורוב עשה לנו משהו: הוא דרך את תשומת הלב הציבורית, ריתק אליו את אור הזרקורים, איכשהו הפך למעניין. פתאום כל אחד מאיתנו נעשה פליליסט מומחה, לאנשים יש דעה: אשם או זכאי, יש ספק, אין ספק.

זה לא הופך את פרשת זדורוב למקוממת יותר, רק שקופה ומוכרת יותר.

ובעיקר, זאת הזדמנות להבין כמה מוגבל המקצוע השיפוטי, כמה הוא מחייב ענווה. אחרי ככלות כל הראיות, המסמכים, השיחזורים וההודאות, יושב בסוף שופט, אדם, שצריך להחליט; שופטת שצריכה להסביר – קודם כל לעצמה – כמה הרמטי הסיפור שהופך להכרעת דין, כמה הוא ברור וחד-משמעי. ומה היא עושה עם הספקות, שכמעט תמיד קיימים.

כל עוד המצלמות הדמיוניות של השופט עמית לא ירשתו את מלוא כל הארץ – זה המצב. שופטים בשר ודם, בדרך כלל אנשים טובים וחכמים, ימשיכו להחליט מי אשם ומי זכאי. ויתמודדו עם ספקות, וינסו לעשות צדק.

זה לא סידור גרוע. בתנאי שהשופטים עצמם יודעים שהוא גם לא מושלם.

>> חברי מערכת "עובדה" כותבים על הלקחים שלא הופקו מפרשת המכון לרפואה משפטית