בינואר 1945 שיחרר הצבא האדום את מחנה אושוויץ. בין המעטים ששרדו הייתה גם ילדה אחת, לושה, רק בת חמש וחצי. היא הייתה לבדה, קפואה מקור וגוועת מרעב בצריף הילדים, צריף מספר 2 בו ריכזו הסובייטים את כל היתומים, אחרי שכל משפחתם נספתה, כשכבר לא היה מי שידאג להם. רובם המכריע של הילדים האלה, שהצליחו נגד כל הסיכויים לשרוד את המלחמה, נספו בחודשים שאחריה.
שלוש שנים קודם לכן לושה הופרדה מאימה ונשלחה יחד עם דודתה למחנה ההשמדה. במשך מספר חודשים היו השתיים יחד עד שדודתה נשלחה לתאי הגזים. כנגד כל הסיכויים לושה שרדה את השואה וראתה איך הנאצים עוזבים את המחנה ואיך הצבא האדום נכנס בשעריו.
יום לאחר השחרור, נכנסה לאושוויץ קאז'ה נובק, נערה פולנייה בת 17 מהכפר שסמוך למחנה. כשנכנסה לצריף הילדים, היא ראתה את לושה עומדת לבדה. קאז'ה שתמיד רצתה אחות קטנה, הושיטה לה את ידה ושאלה אותה אם היא רוצה ללכת איתה. לושה אחזה בה וביחד שתיהן יצאו מאושוויץ.
שישה שבועות לאחר מכן, קרה הבלתי ייאמן, אמא של לושה, מרים דפקה בדלת. שלוש שנים עברו מאז הפעם האחרונה שראתה את בתה היחידה, שלוש שנים בהן נאבקה לשרוד ובכלל לא ידעה מה עלה בגורלה של לושה. אך היא לא ויתרה לרגע על הסיכוי הקטן שהיא עדיין בחיים. כששמעה על ילדים שהצליחו לשרוד לבדם באושוויץ, היא מיד עלתה על רכבת למחנה. כשהגיעה לאושוויץ, פנתה לצלב האדום שם אמרו לה שיש ילדה בגיל המתאים בשם לושה, גם היא מלודז' שאומצה על ידי נערה מקומית בכפר הסמוך. מרים החלה לעבור מדלת דלת בכפר עד שמצאה את הבית של קאז'ה. לושה שיותר משלוש שנים לא ראתה את אמא שלה, והייתה ילדה קטנה זיהתה אותה מיד. הייתה זאת החולצה הירוקה שלבשה מרים שעוררה את זיכרונה של לושה. חולצה ירוקה כהה עם כפתורים בצורת
צדפים.
כמעט חמישים שנה לאחר מכן, עדיין עיניה של לושה דמעו כשהיא סיפרה ל"עובדה" על המפגש הראשון עם אמא שלה אחרי המלחמה: "היא הולכת לאורך השולחן, זה שולחן כזה די ארוך, שולחן אוכל. והיא ניגשת אליי והיא אומרת לי: 'בואי אליי ילדה' ואני ככה די המומה והיא ניגשת אליי ומלטפת אותי והיא אומרת לי 'אל תפחדי'".
מאז אותו הרגע בו אמה חזרה אליה מן המתים, לושה, שמאז כבר שינתה את שמה לפנינה, ומרים לא נפרדו לרגע. הם חזרו לעיר הולדתן, לודז', משם פנו למחנה העקורים ברגן בלזן עד שבאוקטובר 1947 עלו לארץ ישראל. המשפחה השתקעה בגבעתיים, שם עד ליום מותה של מרים הן גרו יחד, באותו הבניין, כשקומה אחת מפרידה ביניהן.
לפני עשרים שנה, בפברואר 1996 חזרה פנינה לפולין. צוות "עובדה" ליווה אותה במסע שלה לאושוויץ ובחיפוש אחרי קאז'ה שעדיין גרה בעיירה הסמוכה למחנה. כשנפגשו היה זה כאילו פנינה חזרה לגיל 6 וקאז'ה לגיל 17, כאילו לא עברו יותר מחמישים שנה. כאילו השואה זה עתה נסתיימה. לרגל יום השואה הבינלאומי שחל היום, אתם מוזמנים לצפות שוב בכתבתה של רותי ולק ששודרה לראשונה ב"עובדה" במאי 1996.
"עובדה"- חמישי ב-21:00 בערוץ 2, קשת